כנס העתידנים: אדם מול מכונה

הנה נגמר פסטיבל חיפה. הנה אני חוזר לשגרה.

הלוואי שכל סרט בשגרה היה כמו "כנס העתידנים".

————————————————————————————————-

"כנס העתידנים" הוא אחד הפרויקטים שהעולם הכי ציפה להם בשנים האחרונות. והנה, כשהסרט הוקרן השנה בפסטיבל קאן, ההרגשה היתה קצת של אנטי-קליימקס. ראשית הסרט נדחק מהתחרות הראשית אל מסגרת משנה. ואח"כ, כשבאו הביקורות, זה כאילו שהם אמרו: מה, זה הכל? כלומר, כן, זה סרט מרשים, אבל מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

ממבט מרחוק הרגשתי שהתגובות לסרט דומות לתגובות שהיו בזמנו ל"סינקדוכה ניו יורק" של צ'ארלי קאופמן. גם אז טענו שהסרט עמוס מדי. מרשים, אבל מאבד את עצמו לדעת. רוג'ר איברט אפילו כתב על "סינקדוכה ניו יורק": "זה סרט שאסור לראות. אלא אם כן כבר ראית אותו". והסרט ההוא, של קאופמן, התברר כיצירת מופת בעיניי. כמובן שאין קשר בין צ'ארלי קאופמן לבין ארי פולמן, אבל ברמה מסוימת אני חושב שיש: כמו באחד הסרטים שקאופמן כתב, "שמש נצחית בראש צלול" (אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם), גם בכנס העתידנים יש דיון במלחמה בין אדם לבין מכונה. דיון בשאלה האם הטכנולוגיה עוזרת להתפתחות האנושות, או שהיא בעצם משמידה כל שמץ אנושיות שקיים בנו.

שם, ב"שמש נצחית", ג'ים קארי יוצא למסע למחוק את הזכרון העצוב שיש לו מהחברה שעזבה אותו (קייט ווינסלט). באמצע המסע הוא מגלה שיש לו גם כמה זכרונות שמחים, והוא מבקש לעצור הכל. להישאר עם הזכרונות הטובים וגם עם הרעים. אבל המכונה ממשיכה לעבוד, ושאר הסרט הוא משחק שח מט בין המכונות שמבקשות להמשיך למחוק, לבין האדם, שמבקש לנצח את המכונה, להמשיך לחיות כיצור פגוע, אבל גם כיצור שלומד מהטעויות (כי אם הטכנולוגיה שומרת על הכל כל כך מושלם, האנושות לא תתפתח אף פעם). גם סיפור המשנה שיש שם, הנוגע למזכירה (קירסטן דאנסט) ולמדען הראשי (טום ווילקינסון) נוגע לאותו כאב עצום שהטכנולוגיה גורמת. אבל הסרט ההוא של קאופמן נותן איזושהי תקווה. שהאנושות תגבר על המכונה.

מכל הפרסומים והבקרובים שראיתי על הסרט של פולמן, נדמה שמדובר באפוס מרהיב, קצבי, משגע.

מרהיב, משגע

מרהיב, משגע

מה שלא מספרים לכם, ומה שמאוד הפתיע אותי (לטובה) בסרט הוא כמה עצוב הסרט הזה. כמה הוא פטאלי. כמה חסר תקווה הוא. בניגוד לסרט ההוא של קאופמן, "כנס העתידנים" הוא סרט על מציאות שבה המכונות כבר ניצחו. אנחנו יכולים לנסות להתמרד, אבל זה לא יעזור. גם בעולם קונקרטי, וגם בעולם מדומין, אנחנו עבדים של מכונות. של תאגידים. אין לנו דרך לברוח מזה. המכונות כבר ניצחו.

רובין רייט, כאן (פחות או יותר) בתפקיד עצמה, משחקת שחקנית קולנוע שפעם היתה הבטחה גדולה, אבל עכשיו היא מישהי שנשכחה, שהקריירה שלה בעצם מחוסלת (ומצחיק שהסרט עולה על המסכים עכשיו, כשרובין רייט עצמה מקבלת הרבה שבחים, כולל מועמדות לאמי, על תפקידה בסדרת הטלויזיה המשובחת "בית הקלפים"). הארווי קייטל, אדיר בתפקיד הסוכן שלה, מקבל הצעה מהאולפן ההוליוודי שמעסיק אותה: לסרוק את רובין רייט אל מכונה, להקפיא את דמותה בזמן, וכך האולפן יוכל להשתמש בתדמית של רובין רייט לצרכיו. רובין רייט האמיתית תפרוש מהחיים. לעולם. קייטל משתמש בכמה וכמה מניפולציות כדי לשכנע את רייט להסכים להצעה: הוא צועק עליה שהבחירות האנושיות שעשתה היה בחירות לא טובות, שבגללן הקריירה שלה התדרדרה, ובאחת הסצינות הכי יפות ומרגשות בסרט, סצינת הסריקה עצמה, קייטל משתמש בסחיטה רגשית. האסוציאציה הפרטית שלי הלכה לסצינה הזו, מתוך "עישון", אחד הסרטים הכי אנושיים של שנות ה-90. שם הארווי קייטל מספר סיפור אישי לוויליאם הרט כדי לתת לו סיפור לחג המולד. סיפור שמקרב אנשים. תלחצו על הלינק, ושימו לב, גם, לתנועת המצלמה האיטית שיש שם. אצל ארי פולמן זה בדיוק הפוך. וויין וואנג (הבמאי של "עישון") מתקרב לאנשים. שוט הפתיחה של "כנס העתידנים" של ארי פולמן (שוט שחוזר אחר כך שוב) מתרחק מאנשים. מאנושיות.

הארווי קייטל ורובין רייט לפני הדיגיטציה. מתוך "כנס העתידנים"

הארווי קייטל ורובין רייט לפני הדיגיטציה. מתוך "כנס העתידנים"

את "כנס העתידנים" מצאתי כסרט פסימי. סרט שבו המציאות הטכנולוגית כבר ניצחה. זה נמצא בכל מקום בסרט. וזה מודגש בעיקר במוסיקה הנפלאה שמקס ריכטר כתב לסרט, ובצורה הנפלאה שבה ארי פולמן משתמש במוסיקה. יש רגעים בסרט שהם שקטים לגמרי, ויש רגעים שבהם המוסיקה עולה מלמטה, מוציאה את כל העצב החוצה. גם בקטעים הכאילו מרהיבים, המוסיקה משרה אווירה של קינה. רקוויאם למין האנושי, הסוגד כל כך לטכנולוגיה, עד שהוא משתעבד אליה, ומאבד את דרכו. לנצח.

גם בהתחלת הסרט, הכאילו-קונקרטית, ניתן להבחין שאנו עבדים למכונת החלומות ההוליוודית ("תתעוררי, רובין" צועק עליה קייטל במונולוג נפלא). ובטח בחלק השני של הסרט, המתרחש כמעט כולו באברהמה, עיר דמיונית-אמיתית, עיר החלומות, עיר שנוצרה ע"י מכונות, מנוהלת אחרי מכונות, וניזונה מהן. גם הנסיון למצוא אנושיות ואהבה בעיר הזו (בדמות אנימטור שפרש) נידון לכשלון. ואז החזרה למציאות העגומה, מציאות של אבדון, שמצד אחד הזכירה לי את הסוף של "ואלס עם בשיר", ומצד שני את אינסוף סרטי סוף-העולם והאפוקליפסה, ועד כמה עגום הוא העתיד שלנו. בכל הסרטים האלו יש תמיד מישהו שמורד. גם כאן. אבל ב"כנס העתידנים" הסיפור ממשיך, ומראה לנו שאין לנו דרך לברוח. גם בחיים האמיתיים שלנו, וגם בדמיון שלנו, אנחנו לא חופשיים. אנחנו נשלטים ע"י מישהו/משהו.

גם כאשר אנחנו בעיר החלומות, בעיר הנפלאה הזאת שנקראת אברהמה, בעיר הזאת שנשלטת ע"י קונגולומרט הוליוודי שיכור כוח וחסר רחמים, החלומות האלו מאבדים את דעתנו. באיזשהו שלב הסרט נכנס ללופ קאופמני של חלום בתוך חלום. סיוט בתוך סיוט. חיפוש אחרי גרם חמלה אנושית בתוך טונות של רעש הוליוודי לבן. חיפוש עקר. כי הסוף של הסרט חונק בגרון. החיים שלנו הם אשליה של חופש. הם לא החופש.

רובין רייט באברהמה המונפשת. מרד?

רובין רייט באברהמה המונפשת. מרד?

גם אם יש רגעים שבהם חוט הסיפור קצת ניתק, הטריפ הפסימי הזה, בתוספת צילום נהדר (לרגעים מחושב ומדויק, לרגעים צילום כתף, הנושם את הדמות ומבטא את מצב רוחה), תסריט מלא רבדים, ושימוש מהפנט במוסיקה – הכל הופך את "כנס העתידנים" לסרט מרשים מאוד, שבתוך כל ההוד וההדר שבו חבוי עצב גדול מאוד. כמו בחיים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s