חסמבה דור 3 (עונה שנייה) : לונה פארק כיפי

בשבועיים הקרובים אני די משועמם. את כל הסרטים שרציתי לראות כבר ראיתי (ואתם יכולים לדפדף אחורה אצלי בבלוג לקרוא עליהם, או לבחור לכם מתוך טבלת הכוכבים בסרגל השמאלי את הסרט שמעניין אתכם וללחוץ על הלינק הרלוונטי). בסופ"ש הקרוב עולים כ-7 סרטים, ואף אחד מהם לא מעניין אותי. ורק בסופ"ש הבא מגיעים כמה סרטים שכן מעניינים אותי. ובינתיים אין לי על מה לכתוב. אז כדי לא ליבש את הבלוג הזה אני אכתוב קצת על סדרות טלויזיה שרצות על המסך שלנו. ואני אתחיל עם סדרה שאני עוקב אחריה כבר כמה חודשים, ומזמן רציתי לכתוב עליה: על הגרסה החדשה של "חסמבה".

זה שאני עוקב אחרי הסדרה הזו אומר שאני מאוד מסמפט אותה. נתחיל מזה. אבל זה לא אומר שאין לי טענות נגדה. אני מצר על זה, למשל, שאקי אבני כשמו כן הוא: קצת מאובן מדי. אם בעונה הראשונה עוד היתה לזה הצדקה (הוא היה מהונדס, סוג של רובוט), כאן הוא אמור להיות אדם בשר ודם, והוא מאוד משתדל להיות גם אבא אוהב, וגם מנהיג חסמבה (וגם בקונפליקט מול הדמות של אלקטרה, הנמסיס הגדולה). מולו ניצב אביו בסדרה, ירון זהבי המקורי, עודד קוטלר. והקוטלר הזה הוא הדוגמא לאיך צריך לשחק: רגוע, שקט, ועם זאת סמכותי. חבל שלא רואים את עודד קוטלר יותר על המסכים. מולו אבני נדמה לי אבוד בדמותו של אורי זהבי.

גם קטעי האקשן שיש בסדרה נדמים כאילו נעשו בשקל וחצי. נראה כאילו דווקא שם נגמר הכסף. וכשמדובר בסדרת הרפתקאות עם קטעי אקשן שמהווים חלק בלתי נפרד מהנדרש מסדרה שכזו, נדמה שמשהו שם בהפקה חורק.

ובנוסף, מסדרה שכל הקונספט שלה יושב על ה"בואו תראו איך החטיארים מלמדים את כל הצעירים מאיפה משתין הדג" (קונספט שצובר תאוצה בשנים האחרונות בעולם – מ"ספייס קאובויס" של קלינט איסטווד, דרך "בלתי נשכחים 1+2" של סטאלון וחבורתו  ו RED 1+2 של ברוס וויליס וחבורתו, ועד "לצוד פילים" של רשף לוי) – איך סדרה שכזו בעצם מכניסה לתוכה כל כך הרבה סיפורי צעירים עד שסיפורי המבוגרים בעצם נדחקים הצידה, ובכך בעצם מחמיצה את כל סיבת היותה, את ה Raison d'être  שלה.

אבל כל אלו נזנחים בעיניי אל מול החיוניות של הסדרה הזו, אל מול הקצב הדי רצחני שלה, אל מול התסריט המשוכלל, אל מול העריכה הקצבית (והשימוש הנהדר של דני סירקין, הבמאי, במוסיקה), ובעיקר אל מול הצגות המשחק הנהדרות של כמעט כל הקאסט.

כל הקאסט. חסמבה דור 3

כל הקאסט. חסמבה דור 3

קודם כל להמשיך לקרוא

חיי עם ליברצ'ה: ולפעמים החגיגה נגמרת

ובסוף הסרט ליברצ'ה מת (זה לא ספוילר בשבילכם, אני מקווה). וסודרברג מביים את זה כמו פרידה אישית שלו מהקולנוע. הוא הרי אמר שהוא פורש (הוא לא ממש פורש. אבל הוא כבר כמה זמן מתכנן את זה). ו"חיי עם ליברצ'ה" הוא ה'אני מאמין' של סודרברג (או לפחות הוא היה רוצה): גדול יותר, מרהיב יותר. יותר מדי מדבר טוב זה בעצם טוב.

היה אחד, ליברצ'ה. הוא נחשב לאחד הפסנתרנים הגדולים בהיסטוריה (ככה אומרים. אני, מה אני יודע. אני לא מכיר פסנתרנים). "חיי עם ליברצ'ה" הוא סיפורו של המאהב של ליברצ'ה. הפסנתרן הדגול הזה נודע (מסתבר) בתלבושות אקסטראווגנטיות, ובהופעה גדולה מהחיים, והוא נתן את ההשראה לסודרברג לעשות את הסרט הזה גדול מהחיים. עשיר, מנקר עיניים, עצום מימדים. ועם זאת, דרמטית, הסרט הזה צולע. החלק הראשון של הסרט, הפגישה והנחת היסודות למערכת היחסים, שם הכל זורם בנעימים (איך אפשר שלא. עם כל התלבושות והעושר המרהיב). אבל שם בערך התסריט נתקע. אין ממש התפתחות. וגם כשכבר מגיעה כזו (נגיד, איזושהי מריבה), זה מגיע די בהפתעה, לא בהדרגה. משהו בהתפתחות הדרמטית הרגיש לי לא נכון. כאילו מלאכותי. כאילו שסודרברג מחזיר את העושר של "אושן 11", של שאר הסרטים שלו, ולא טורח למלא את המראה הנפלא הזה בתוכן אנושי.

נוצץ. מייקל דאגלס בתפקיד ליברצ'ה ב"חיי עם ליברצ'ה"

נוצץ. מייקל דאגלס בתפקיד ליברצ'ה ב"חיי עם ליברצ'ה"

הקולנוע המשוכלל של סודרברג להמשיך לקרוא

יסמין הכחולה: סן פרנסיסקו על המה-עם

"יסמין הכחולה" הוא הסרט ששם את וודי שוב על הסוס. במהלך הקריירה המאוד ארוכה של וודי קשישא הוא נופל וקם לסירוגין. לפני שנתיים הוא עשה את "חצות בפריס", סרטו המוצלח זה הרבה מאוד זמן, וגם סרטו המצליח ביותר בקריירה (כולל אוסקר מוצדק על תסריט). ושנה לאחר מכן הוא עשה את "לרומא באהבה", סרט חביב, אבל גם כזה שלא הגיע לקרסוליים של קודמו, או של סרטים מצוינים אחרים מהקריירה שלו. והנה מגיע "יסמין הכחולה", ושוב ביקורות מלטפות, ושוב הצלחה קופתית, ושוב דיבורים על אוסקר. ולמול כל זה, הפעם, אני משתומם. ולמול כל זה אני תוהה: זה הכל?

"יסמין הכחולה" הוא בעיניי סרט פגום דווקא במקום שנחשב הפורטה של וודי אלן: התסריט. בד"כ אני הולך עם הסיפורים שלו, ולא שואל שאלות. בד"כ אני מבין בדיוק למה וכמה. ב"יסמין הכחולה" הלכתי עם הסרט ללא בעיה, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

יסמין טסה מניו יורק לסן פרנסיסקו. זו הסצינה הפותחת את הסרט. היא מספרת את סיפור חייה לאשה שיושבת על ידה במטוס (דרך תסריטאית צולעת לאקספוזיציה). האשה הזו רק מקשיבה, ולא עונה לה. בנמל התעופה, ע"י מסוף המזוודות, מתגלה שכך היה כל הטיסה. האישה המבוגרת והחביבה היתה רק ספוג שקלט לתוכו את כל צרותיה של יסמין התמהונית הזו. בניגוד לצפוי מקומיקאי משופשף כמו וודי אלן, זוהי בדיחה יבשושית וצולעת, המובילה סרט יבשושי וצולע (ובעיקר לא מצחיק). וכל הדברת הזו בעיקר יוצרת עומס על האוזן. עם כל הכבוד לקסם הטקסטואלי הרגיל של וודי אלן, צריך לדעת גם מתי לעצור. ובכלל, הצגת הדמות הזו כתמהונית-על-גבול הלא-נורמלית מאוד פוגע ביכולת שלי ללכת עם הדמות.

ואז יסמין מגיעה אל אחותה, והסיפור שלה מתחיל לקבל עומק.

קייט בלאנשט (יסמין, משמאל) וסאלי הוקינס (ג'ינג'ר אחותה, ימין) ב"יסמין הכחולה"

קייט בלאנשט (יסמין, משמאל) וסאלי הוקינס (ג'ינג'ר אחותה, ימין) ב"יסמין הכחולה"

היא היתה להמשיך לקרוא

קפטן פיליפס: אדריאן!!!

בסדר, לא אדריאן. אבל לא רחוק משם.

זה לא יאמן. זה ממש לא יאמן איך בתוך סרט שהוא בעצם סרט אקשן הזלתי דמעות כאילו זה קיטש רומנטי מהסוג הכי נדוש. ובסוף, כשקפטן פיליפס צורח את נשמתו, ממש כמו אותו רוקי, לא יכולתי כבר לעצור.

טום הנקס הוא קפטן פיליפס

טום הנקס הוא קפטן פיליפס

אבל אני מקדים את המאוחר.

פול גרינגראס הוא להמשיך לקרוא

צל בבגדד: זה המצב

בימים אלו מתקיימות בסינמטקים הקרנות של הסרט הדוקומנטרי הישראלי "צל בבגדד". נתקלתי בסרט הזה כשהוא עוד היה בצילומים עת הוצג לפני פורום של משקיעים בקו-פרו לפני שנה וחצי (כתבתי עליו בקצרה כאן). עכשיו, כשהסרט גמור, יצא לי לראות אותו. ואני חושב שהתוצאה הסופית הרבה יותר טובה ממה שחשבתי כשראיתי את הפיץ' ההוא, בשנה שעברה.

צריך לומר ביושר: ליהודים יוצאי עירק הסרט הזה יאמר בטח יותר ממה שהוא אומר לי, ישראלי-יהודי-אשכנזי-צבר שכמוני. אבל גם אני לקחתי מהצפיה בסרט הרגיש הזה משהו. גם אני ספגתי משהו לתוכי. והכי יפה בעיניי הוא שמדובר בסרט ששואל שאלות אבל לא מספק תשובות. והוא עושה את זה בעדינות, מבלי ללחוץ.

דוקי דרור, הבמאי, הוא איש עם רקורד מוכח בשטח הדוקומנטרי בישראל. אני, איכשהו, הצלחתי לפספס כמעט כל סרט שהוא עשה (ואת האחד שראיתי, לא כל כך אהבתי). אבל ב"צל בבגדד" דרור מתגלה כבמאי אינטליגנט, בעל מגע עדין, אנושי וחם. הסרט נצמד לסיפורה של לינדה מנוחין עבדול עזיז. עיתונאית-בלוגרית יהודיה ישראלית ממוצא עירקי. היא פועלת בשפה הערבית (העירקית. מישהו יצטרך להסביר לי פעם, בהקשר של הסרט הזה, מה ההבדל בין ערבית שאני שומע לפעמים כאן ברחוב, לבין השפה השגורה בפי העירקים. מבלי להבין מילה אני שומע שיש הבדל). בהיותה נערה-אישה צעירה, היא ומשפחתה עזבו את עירק/ גורשו משם, ורק אביה נותר מאחור. דרך מכתבים שאביה שלח מעירק לישראל אז, בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70,  מגולל דרור את הסיפור של אביה, ואת המסתורין האופף את היעלמותו.

הקטליזטור לכל המסע בדרכי הזכרון הזה הוא להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2014: מקבץ שביעי ואחרון. סיכומים ועדכונים

הדד-ליין להגשת סרטים לשיפוט האקדמיה האמריקאית בקטגוריית הסרט בשפה זרה היה ה-1 באוקטובר. במהלך כל חודש ספטמבר עקבתי אחרי הפרסומים השונים בנושא, וריכזתי כאן לבלוג את הבחירות של המדינות השונות. סקרתי בקצרה 67 סרטים שונים ב-6 מקבצים שונים (הנה הם לתזכורת: מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי). בכוונה חיכיתי כמה ימים עם העדכונים עד שהרשימה הסופית נסגרה ונחתמה ע"י האקדמיה האמריקאית. בסופו של דבר נוספו עוד 9 סרטים לרשימה, וביחד עם כל השאר הגענו כבר ל-76 סרטים, מספר שיא מסתבר. והיו גם שני סרטים שנפסלו, ומדינות המקור שלהן מיהרו לשלוח סרטים אחרים במקום, אחד מהם יכול עוד להפתיע. אז הנה סקירה של 9 הסרטים הנוספים, ושל שני הסרטים שהחליפו את אלו שנפסלו (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי)

אפגניסטן – וואג'מה (סיפור אהבה אפגני). בימוי: בארמק אקראם

בתוך דקה וחצי הקטע שבלינק העביר אותי מסקפטיות וציניות לדמעות והתרגשות. אני רוצה לראות את הסרט הזה. סרטים על אהבה כנגד המסורת תמיד ריגשו אותי ("חתונה מאוחרת" הישראלי, "יאללה יאללה" השבדי, "נשיקה מהלב" של קן לואץ' הבריטי הם רק 3 דוגמאות). גם כאן הסיפור פשוט: רומן אוהב מתפתח בין מוסטפה המלצר לבין וואג'מה הסטודנטית. בסצינה שבלינק היא מספרת לו שהיא בהריון. ומה עושים עכשיו. בחברה מערבית מתקדמת הריון מהווה נקודת מפנה משמעותית ביחסים. לא כל שכן בחברה שמרנית כמו באפגניסטן.

"וואג'מה" כבר הוקרן השנה בפסטיבל סאנדאנס, וזכה שם בפרס התסריט, אבל משם ועד היום לא שמעתי על הסרט הזה. אני מעריך שהסרט הזה יעלה דמעות בעיניי צופיו, אבל הפרופיל הגבוה (והמוצדק) של הסרט הסעודי עם השם הדומה ("וואג'דה" היפהפה), בתוספת העובדה שהסרט הסעודי נראה מושקע ועשיר, ואילו זה האפגני נראה יותר עני במשאבים (בארמק אקראם הוא הבמאי-תסריטאי-עורך-מלחין-מפיק-וצלם של הסרט הזה) ימנעו מהסרט הזה להמשיך הלאה לשלב הבא.

אלבניה – שחר. בימוי: רוברט בודינה

להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע סרבי: מותו של גבר בבלקנים

והנה מגיע סרט מסרביה שעל פניו הוא סרט מבריק. על פניו. כי למעשה מדובר בסרט שיש לו כמה רגעים מוצלחים, אבל הוא הוציא אותי מהאולם בתחושה של החמצה.

איש אחד מתיישב מול המחשב שלו בבית, ומול המצלמה המצלמת אותו. הוא מתאבד (בסצינה שלא נראית בסרט). השכן שומע את היריה ונכנס, ובעקבותיו נכנסים אשתו, השכן מלמטה, אשתו של השכן מלמטה, קברן שחש למקום, ועוד אורחים כאלו ואחרים. והכל מצולם במצלמה. וכל הקהל הרב הזה לא יודע שהם מצולמים.

לכאורה פרמיס מגניב. למעשה, מרוב רצון לשמור על הרגשה ריאליסטית, הזמן נמרח בסרט הזה. מעט מדי קורה, והרבה רגעים בסרט הם רגעים סטטיים בהם השכן וחברו פשוט יושבים ומחכים (למשטרה, לאמבולנס ולאחרים). יש איזושהו הרגשה שהסרט מתרחש בזמן אמת ממש, ושכוחות הבטחון אכן מתעכבים בדיוק את אותו זמן שעובר (שהרי זמן קולנועי כמעט אף פעם לא שווה לזמן ריאליסטי. חוץ מבסרט הזה), ולכן הסרט הרגיש לי קצת מלא מדי ברגעים מתים.

מצד שני, יש בסרט כמה וכמה רגעים מצחיקים, בעיקר אלו בהם התסריטאי מעיר הערות סאטיריות על השלטון ועל שלוחותיו (כוחות הבטחון המתעכבים). אבל גם כאן היתה לי הרגשה שהסאטירה הזו היתה יכולה להיות חריפה יותר, עוקצת יותר, מטורפת יותר. חבל שהסרט הזה מתרכז יותר בלא להרגיז אף אחד. והדבר בולט יותר לקראת הסוף, כשלסיפור מצטרף שליח פיצה מזדמן. פיצה אחרונה לאדם מת. סצינה מטורפת ומופרכת כל כך. חבל שכל הסרט לא מלא בהמצאות כאלו, ובקצב יותר מהיר. הרבה יותר מהיר.

להטעין את הפלאפון...זה שם. השכן שותה לחיי המת. ושותה. ושותה. והפראמדיק מדבר עם הקברן ליד הגופה. מתוך הסרט.

להטעין את הפלאפון…זה שם. השכן שותה לחיי המת. והפראמדיק מדבר עם הקברן ליד הגופה. מתוך הסרט.

זה לא סרט רע. כל הסרט מ להמשיך לקרוא

אנה ערביה: נווה מדבר בג'ונגל המזרח תיכוני

רגע רגע, זה לא כל כך נורא, ה"אנה ערביה" הזה.

—————————————————————————————————

קשה לי עם עמוס גיתאי. אני לא ממש מתקשר עם הבמאי הזה. איכשהו הוא הרבה פעמים עושה סרטים שלהבנתי רומסים את הסיפור ואת השחקנים לטובת איזושהי קונספציה אמנותית. ככה היה ב"קדוש", סרט שממש סבלתי בו. אני לא ממש הבנתי למה הוא קובע את העמדת המצלמה לפני שהוא החליט איך השחקנים יזוזו במרחב (בד"כ זה הולך הפוך: עושים חזרות עם השחקנים, ורק אז מחליטים איך לצלם אותם). בפתיחה של "אזור חופשי" רואים את נטלי פורטמן בוכה. 7 דקות היא בוכה. בקלוז אפ היא בוכה. ואתה לא יודע על מה. בד"כ אני לא ממש מבין מה עמוס גיתאי רוצה ממני.

האמת שגם הפעם, ב"אנה ערביה", אני לא ממש ירדתי לסוף דעתו. גיתאי הרי עושה (כמעט) תמיד סרטים פוליטיים. והחדש שלו הוא מעין נסיון למצוא מיקרוקוסמוס של דו-קיום יהודי ערבי בתוך הג'ונגל המזרח תיכוני. או זה לפחות מה שאני חושב.

אבל הפעם ההחלטה של גיתאי לצלם את כל הסרט בשוט אחד מתמשך דווקא מוכיחה את עצמה. לפני הצפייה בסרט חששתי שמדובר באיזושהי גחמה של במאי שהשתן עלה לו לראש. למעשה מסתבר שהסרט הזה הרגיש לי יותר כמו הצגת תיאטרון (במובן הטוב של המילה). משהו בתחושת הריל-טיים של הסרט, בתחושה של זמן אחד-מקום אחד הרגיש לי מאוד נכון, מאוד חיבר אותי לדמויות. והשחקנים, ברובם, מנצלים את החוויה הייחודית הזו, החווייה שיש בד"כ רק בתיאטרון.

אני לא מ להמשיך לקרוא

סיפורים שאנחנו מספרים: תפסת מרובה לא תפסת

לפני כשנה, עת הוקרן  "הואלס האחרון" סרטה הקודם (והבינוני) של שרה פולי בארץ, "סיפורים שאננו מספרים" כבר התחיל את מסע הפסטיבלים שלו. בכל מקום בו עבר הוא זכה לקבלת פנים נלהבת. גם עכשיו, כשהוא עולה בהקרנות מסחריות בישראל, הביקורת מחבקת. ואני? אני הלכתי לראות את הסרט, ויצאתי מאוכזב.

יש כאן סיפור משפחתי די מדהים. יש כאן חומר לדרמה עצומת רגשות. אבל שרה פולי לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. מרוב רצון לעשות צדק עם כל הדמויות המעורבות, לא להעליב אותן (שכן כל צד רואה את הסיפור כשלו), שרה פולי מספרת את הסיפור מכל הזוויות האפשריות. הסרט הזה הופך לסוג-של נייטרלי. וזו טעות פטאלית. כל רגעי המפנה הדרמטיים בסרט – כולם מפוספסים, מכיוון שאין לי גיבור אחד ללכת איתו. הסרט הזה מסופר מכמה וכמה כיוונים, ובמקום להיות סובייקטיבי, לתת לי להרגיש את הדרמה דרך דמות אחת מרכזית – הסרט הזה טורח ועובד קשה מאוד כדי לעשות צדק עם כולם. ודווקא כאן הסרט מאבד אותי.

אבא של שרה פולי פגש את אמא כשהם היו שחקני תיאטרון. הם התחתנו ועשו ילדים. האם הפסיקה לשחק, והאב עשה הסבה מקצועית. יום אחד קיבלה האם הצעה לחזור לבמה, והיא לקחה אותה. ההצעה הזו חייבה היעדרות של האם מהבית למשך כחודש וחצי. ומה שקרה באותו חודש וחצי מפעיל את העלילה כולה. האם נפטרה מזמן, כך שהיא לא כאן לספר את הסיפור. הבת שלה נמצאת כאן כבמאית. אבל היא נחבאת אל הכלים. זו דווקא היא שהיתה צריכה להיות הדמות המרכזית. זו שמעשי האם השפיעו עליה. אבל היא לא נמצאת בסרט הזה בכלל.

אמא של שרה פולי עם התינוקת שרה פולי. תמונת ארכיון הטובעת בים מידע

אמא של שרה פולי עם התינוקת שרה פולי. תמונת ארכיון הטובעת בים מידע

שרה פולי כל כך מתעסקת באיך לספר את הסיפור עד ש להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע סרבי: אהבה ופשעים אחרים

לקח לי זמן להסתנכרן לסרט הזה. כמעט חצי שעה ישבתי באולם ולא כל כך הבנתי מה הבמאי הזה רוצה ממני. יש משהו בטון של הסרט שהרגיש לי לא ברור. משהו שמצד אחד מצחיק כאילו בלי כוונה, ומצד שני, יש בו פטאליות, הליכה על הקצה. ללא כל קונטקסט, הסצינה שבה בת ה-14 עולה על הגג ומאיימת להתאבד, ופתאום מתחילה לשיר את "בסמה מוצ'ו", הסצינה הזו שמגיעה בדקות הראשונות של הסרט נראתה לי תמהונית במיוחד.

ובכלל, "בסמה מוצ'ו", השיר, חוזר אין ספור פעמים בסרט. "נשקיני, נשקיני הרבה. כאילו הלילה הזה הוא הלילה האחרון". ואכן "אהבה ופשעים אחרים" עוקב אחרי יומה האחרון של אישה לפני שהיא עוזבת. עוזבת את החיים שלה. עוזבת את בן זוגה המאפיונר. עוזבת את ביתו הסהרורית (זו שרצתה להתאבד בהתחלה). עוזבת את עוזרו של בן זוגה, בחור צעיר שמאוהב בה זה שנים. עוזבת את כל החיים האפורים האלו, אל אופק אחר. אבל האם היא באמת יכולה לעזוב? האם היא באמת תנשק אותו כאילו זו הפעם האחרונה?

should I stay or should I go. מתוך "אהבה ופשעים אחרים".

should I stay or should I go . מתוך "אהבה ופשעים אחרים".

יש כמה דברים לא פתורים בסרט. לא ממש ברור מה הסיפור של הילדה הזו. ולמה בת הזוג ה להמשיך לקרוא