אסירים: ג'יהאד

ואחרי "כנס העתידנים", הנה עוד השלמת פערים שנגרמו בגלל הפסטיבל בחיפה.

————————————————————————————————–

לפעמים החיים לא הולכים לפי התכנון. לפעמים קורה משהו שמשנה את כל התכנית. לפעמים, לעיתים רחוקות, האמת, קורים דברים קיצוניים. משהו/ מישהו מתערב בסדר הנורמלי של הדברים. ואז, מה? האם אנחנו מאשימים את אלהים? האם אנחנו מפסיקים להאמין בו? האם אנחנו חוזרים ומבקשים ממנו להחזיר לנו את הנורמליות, או שאנחנו מפנים לו את הגב לחלוטין, ואומרים משהו כמו: "אם יש אלהים שמאפשר דבר כזה נורא, אני לא רוצה להכיר אותו"?  ואולי אנחנו יוצאים לג'יהאד משלנו, מלחמת קודש בשם אותו אל, ומנסים בכוח לשנות את התכנית האלוהית? לוקחים לעצמנו חירויות אלוהיות משלנו?

————————————————————————————————–

ככה הוליווד עובדת. מכונה שמייצרת כסף, ומפחדת לקחת הימורים. אז כשכבר יש מחוץ לארה"ב מישהו שעשה משהו שהצליח (אצל הקהל ו/או אצל המבקרים), הוליווד מיד חוטפת אותו, שכן הוא כבר הוכיח שיש לו יכולת, נותנת לו תסריט (בדרך כלל סוג ד'), ויאללה, לעבודה. בד"כ כלל גם יוצא מזה סרט סוג ד' (אחרי שהמפיקים מתערבים ומקצצים ומשנים ועורכים מחדש. בונג ג'ון הו, הבמאי הקוריאני הדגול, עובר את הגיהנום הזה בימים אלו ממש), וזה נכשל. והאצבע המאשימה מופנית חזרה לבמאי, שבד"כ חוזר לארץ מוצאו מושפל עם הזנב בין הרגליים.

המקרה של "אסירים" הוא היוצא מן הכלל.

דניס ווילנב הוא במאי קנדי שהיה מועמד לאוסקר על "האישה ששרה", סרט שזכה להרבה הערכה ביקורתית, וגם להצלחה לא קטנה יחסית לסרט זר דובר צרפתית. אז הוליווד קראה לו. אבל הפעם היא שמה בידו תסריט שהסתובב כמה שנים בין חברות הפקה שונות, ואף נכנס ל"רשימה השחורה", הרשימה המפורסמת המתפרסמת כל שנה, ובה מפורטים כל התסריטים הנחשבים משובחים, אבל כאלו שהוליווד מפחדת לגעת בהם כי להערכתם אין להם סיכוי להצלחה. ו"אסירים" הוא להערכתי מקרה יוצא דופן בו הוליווד דווקא עוזרת לבמאי.

עם "האישה ששרה" (כמו עם סרטו הקודם, "פוליטכניק") היו לי בעיות. לא היו ספקות בקשר ליכולותיו של ווילנב, אבל בשני סרטיו הקודמים הרגשתי שווילנב מתרכז יותר בצד האמנותי-ויזואלי של הסרט, ומזניח את הצד הדרמטי. אני מעריך שבהוליווד ישבו על ווילנב חזק ומיתנו מאוד את הנטיה הזו. ואכן, "אסירים" הוא סרט שנסמך על תסריט מעולה, ועל משחק מדויק, ולמרות שהוא נמשך שעתיים וחצי, אין בו ולו דקה מיותרת.

ג'ייק ג'ילנהול חוקר.  מתוך "אסירים"

ג'ייק ג'ילנהול חוקר. מתוך "אסירים"

את השליטה המושלמת בקצב ובטון הסיפור הביא ווילנב מהבית, את הצלם (רוג'ר דיקינס) הוא שאל מהאחים כהן, והסרט הזה מלא בפרטים, וכל פרט חשוב. כל פרט. הילדות נעלמות כשהן מחפשות אחר משרוקית. חשוב. חשוב מאוד. הסרט נפתח מציטוט מתפילה. מאוד חשוב. כל שניה בסרט, כל מה שנאמר בו, כל מה שנראה בו, הכל מדויק בו לפרטי פרטים.

ילדות נעלמות. כנראה נחטפות. החשוד המרכזי משוחרר ממעצר. אחד משני האבות מחליט לפעול בעצמו, לשחק את אלהים, לחטוף את החשוד המרכזי בעצמו, ולענות אותו עד שידע את התשובה.

שמעתי לא מעט שמשווים את הסרט ל"מי מפחד מהזאב הרע". לכאורה קו הסיפור דומה. למעשה אין קשר. הסרט הישראלי הוא לונה פארק של עינויים. הוא נהנה מכל רגע של אימה. "אסירים" הוא דיון רציני במהות החיים שלנו. בחירויות שאנו נוטלים לעצמנו לשפוט אנשים, חירויות אלוהיות שאין לנו זכות לקחת. ואולי אין בכלל אלהים והכל מותר. ואולי מקרים קיצוניים כאלו גורמים למשבר אמונה, וזה מה שקורה כשמאבדים אמונה באלהים. הכל נמצא שם, בתסריט המאוד מפורט ומדויק, בבימוי הבטוח ובמשחק הנהדר של שני הגברים האלו : יו ג'קמן בהופעה נפלאה ממש, המצליחה להכיל את כל הרגשות הסותרים הנמצאים באדם מיוסר שכזה, ועדיין לא להתפרק, לא להיכנס לפאניקה, להיות אדם אחד מציאותי. דמות מלאה ואמיתית, חיה ונושמת (שלא כמו ב"זאב הרע", שם הדמויות קולנועיות מאוד, פחות מציאותיות).

יו ג'קמן לוקח לעצמו חירויות. מתוך "אסירים".

יו ג'קמן לוקח לעצמו חירויות. מתוך "אסירים".

מול ג'קמן ניצב ג'ייק ג'ילנהול, שנותן קונטרה נהדרת, גם הוא מעצב דמות חוקר משטרה הנאמן לסטנדרטים מקצועיים בצורה דתית כמעט. אדם בודד הנשוי לקריירה, מסור למטרה, ולא יוותר עד שיימצא את התשובה (למרות שבאיזשהו שלב נזכרתי בתפקיד דומה שהוא עשה פעם, ב"זודיאק" של דיויד פינצ'ר. גם שם היה עניין עם חידות של פסיכופט).

הטיפול המדויק והמעניין של ווילנב בדמויות הגברים עומד ניגוד לחוסר הנגיעה שלו, כמעט, בדמויות הנשים. אולי מתוך רצון (שובינסטי) שלו להימנע מדרמת דמעות, ווילנב מזניח קמעה את הטיפול בדמות של מריה בלו (שעוברת את המסך כאן יותר כאישה דפרסיבית, לא יציבה). כשווילנב רוצה בכל זאת ללחוץ קצת על בלוטת הדמעות הוא באמת עובר לספר על אשתו של ג'קמן. אבל הוא גם משאיר אותה ברקע. והסיפור של שני הילדים הגדולים בכלל כמעט ולא קיים (מקריאה על הסרט הבנתי שבגרסאות מוקדמות של התסריט היה להם תפקיד גדול יותר וקריטי יותר בסרט. בתהליך ההפקה החלק שלהם הוקטן והוא כמעט לא קיים).

ועדיין "אסירים" הוא סרט מאוד מרשים, עם קצב מהפנט, עם הרבה מחשבה, עם הרבה שאלות לא פתורות הנובעות מתוך סיפור כואב. הכל יושב בו בדיוק במקום, כולל הסוף הלכאורה פתוח, שכן אלהים לא מספק תשובות. המבוך הזה שבסרט הוא מבוך החיים, מבוך ללא מוצא, ללא תשובה אחת חדה וברורה.

דניס ווילנב עשה השנה שני סרטים בארה"ב. "אסירים"  זוכה לביקורות מעולות (רובן בצדק) ולהיענות מרשימה של הקהל. הוא גם עשה סרט נוסף עם ג'ייק ג'ילנהול כמעט במקביל הנקרא "אויב". לסרט הזה נצטרך לחכות. בינתיים, מי שעדיין לא ראה, מומלץ שיבדוק את "אסירים". סרט טוב מאוד בעיניי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אסירים: ג'יהאד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s