דון ג'ון: מה הסיפור שלך, גבר?

סרט הבכורה כבמאי של ג'וזף גורדון לוויט, שחקן סימפטי בעיניי. אני מסוקרן.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדאנס בתחילת השנה וזכה לתגובות מעורבות, אבל לאחרונה יצא למסכים בארה"ב ובסך הכל זכה לקבלת פנים נעימה. אני עדיין מסוקרן.

"דון ג'ון" יצא למסכים בסופ"ש האחרון גם בישראל. סיפקתי את סקרנותי.

ואחרי ככלות הכל, מדובר במוצר שטחי וחסר ערך. לא משהו איום ונורא. סתם סרט. ג'וזף גורדון לוויט הוא אחלה שחקן, ואני עוקב אחרי הקריירה שלו כבר לא מעט שנים. אבל בתור במאי יש לו עוד כברת דרך ארוכה ללכת.

"דון ג'ון" הוא סרט על, ובכן, דון ג'ון, בחור צעיר המכור לפורנו אינטרנטי. הוא דון ז'ואן, תופס לעצמו לא מעט בחורות מזדמנות, אבל הפורנו האינטרנטי הוא הסקס הכי טוב שיש לו. ואז הוא מתאהב באחת הבחורות. אבל עדיין לא מפסיק עם הפורנו. וזה מתנגש.

לכאורה, אחלה נושא לסרט. למעשה, גורדון לוויט טועה לחשוב שמכיוון שהוא החליט לטפל בנושא בצורה הומוריסטית, אז הכל צריך להפוך לקריקטורה אחת גדולה. אני לא יכול לסמפט אף דמות אחת בסרט. אני לא יכול להאמין לחלק גדול מהסיטואציות בסרט. הבמאי החליט לביים חלק גדול מהסרט לצלילי המוסיקה הקצבית. במקום לביים ולערוך, ואח"כ להוסיף את המוסיקה, הוא קודם שם את המוסיקה על הטיים-ליין של מכשיר העריכה, ואז הוסיף את התמונות. זה נראה כמו רצף וידאו-קליפים. כמו צפייה ב MTV. אני ראיתי וידאו קליפים לשירים של שלוש דקות יותר מרגשים מהסרט הזה. אין כאן פיתוח דמויות. אין כאן התעכבות על סיטואציות. הכל כאן קצר, מיידי, סטריאוטיפי.

הסצינות אצל המשפחה קקופוניות. תוך שניות הן מגיעות לטונים בלתי אפשריים. כולם צועקים שם כל הזמן. האבא (טוני דנצה. משתדל, אבל לא יכול לטון הבימוי) רק מתעניין בפוטבול. וצועק כל הזמן. האמא מתעניינת רק במשפחה. וצועקת. כל הזמן צועקת. והאחות לא אומרת כלום. שום דבר. רק מסתכלת כל הזמן בפלאפון שלה. וסותמת את הפה. ובסוף, כשהיא כבר אומרת משהו, סוף סוף, אני צריך להגיד משהו כמו :וואי, אז היא לא כזאת טיפשה כמו שחשבתי. היא יודעת את האמת. אז למה היא לא דיברה כל הסרט?

ככה.

הסצינות בחדר הכושר. גורדון לוויט, שגם משחק בתפקיד הראשי בסרט, מקפיד על מראהו הספורטיבי. כמו שהוא מחפיץ את הנשים בסרטי הפורנו, ובסצינות הדיסקוטק (הנשים שם הם ציונים. מספרים. לא בנות אדם), כך הוא מחפיץ את עצמו. הוא מקפיד להציג את שריריו, את גבריותו, את סקסיותו, את המצ'ואיזם שלו (ויש לו גם מכונית לשם זה. והוא גם צועק ומקלל תוך כדי שהוא נוהג. גבר גבר).

והסצינות בכנסיה תמיד חתוכות בקצב שכזה שהן לא יכולות להיות ולו לרגע הרגע האמיתי של אדם עם עצמו. זה לא עובד.

גם סקרלט ג'והנסון עושה כאן קריקטורה של אשה לא אמיתית. היא כמו שפנפנת פלייבוי. משהו לא אמיתי. משהו שמשחק עם הגבר, נותן לא נותן, אבל הכל סובב סביב הסקס. היא תיתן לו רק כשתרצה. והמשפחה. והחברים. היא רוצה את כולם. כתנאי לסקס.  אבל אין לה ממש חיים. היא רק מכשיר דרכו הגבר רואה את החיים.

אבל לא הכל רע בסרט הזה. יש נקודת אור לא קטנה כאן, וקוראים לה להמשיך לקרוא