סיפורים שאנחנו מספרים: תפסת מרובה לא תפסת

לפני כשנה, עת הוקרן  "הואלס האחרון" סרטה הקודם (והבינוני) של שרה פולי בארץ, "סיפורים שאננו מספרים" כבר התחיל את מסע הפסטיבלים שלו. בכל מקום בו עבר הוא זכה לקבלת פנים נלהבת. גם עכשיו, כשהוא עולה בהקרנות מסחריות בישראל, הביקורת מחבקת. ואני? אני הלכתי לראות את הסרט, ויצאתי מאוכזב.

יש כאן סיפור משפחתי די מדהים. יש כאן חומר לדרמה עצומת רגשות. אבל שרה פולי לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. מרוב רצון לעשות צדק עם כל הדמויות המעורבות, לא להעליב אותן (שכן כל צד רואה את הסיפור כשלו), שרה פולי מספרת את הסיפור מכל הזוויות האפשריות. הסרט הזה הופך לסוג-של נייטרלי. וזו טעות פטאלית. כל רגעי המפנה הדרמטיים בסרט – כולם מפוספסים, מכיוון שאין לי גיבור אחד ללכת איתו. הסרט הזה מסופר מכמה וכמה כיוונים, ובמקום להיות סובייקטיבי, לתת לי להרגיש את הדרמה דרך דמות אחת מרכזית – הסרט הזה טורח ועובד קשה מאוד כדי לעשות צדק עם כולם. ודווקא כאן הסרט מאבד אותי.

אבא של שרה פולי פגש את אמא כשהם היו שחקני תיאטרון. הם התחתנו ועשו ילדים. האם הפסיקה לשחק, והאב עשה הסבה מקצועית. יום אחד קיבלה האם הצעה לחזור לבמה, והיא לקחה אותה. ההצעה הזו חייבה היעדרות של האם מהבית למשך כחודש וחצי. ומה שקרה באותו חודש וחצי מפעיל את העלילה כולה. האם נפטרה מזמן, כך שהיא לא כאן לספר את הסיפור. הבת שלה נמצאת כאן כבמאית. אבל היא נחבאת אל הכלים. זו דווקא היא שהיתה צריכה להיות הדמות המרכזית. זו שמעשי האם השפיעו עליה. אבל היא לא נמצאת בסרט הזה בכלל.

אמא של שרה פולי עם התינוקת שרה פולי. תמונת ארכיון הטובעת בים מידע

אמא של שרה פולי עם התינוקת שרה פולי. תמונת ארכיון הטובעת בים מידע

שרה פולי כל כך מתעסקת באיך לספר את הסיפור עד ש להמשיך לקרוא