סיפורים שאנחנו מספרים: תפסת מרובה לא תפסת

לפני כשנה, עת הוקרן  "הואלס האחרון" סרטה הקודם (והבינוני) של שרה פולי בארץ, "סיפורים שאננו מספרים" כבר התחיל את מסע הפסטיבלים שלו. בכל מקום בו עבר הוא זכה לקבלת פנים נלהבת. גם עכשיו, כשהוא עולה בהקרנות מסחריות בישראל, הביקורת מחבקת. ואני? אני הלכתי לראות את הסרט, ויצאתי מאוכזב.

יש כאן סיפור משפחתי די מדהים. יש כאן חומר לדרמה עצומת רגשות. אבל שרה פולי לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. מרוב רצון לעשות צדק עם כל הדמויות המעורבות, לא להעליב אותן (שכן כל צד רואה את הסיפור כשלו), שרה פולי מספרת את הסיפור מכל הזוויות האפשריות. הסרט הזה הופך לסוג-של נייטרלי. וזו טעות פטאלית. כל רגעי המפנה הדרמטיים בסרט – כולם מפוספסים, מכיוון שאין לי גיבור אחד ללכת איתו. הסרט הזה מסופר מכמה וכמה כיוונים, ובמקום להיות סובייקטיבי, לתת לי להרגיש את הדרמה דרך דמות אחת מרכזית – הסרט הזה טורח ועובד קשה מאוד כדי לעשות צדק עם כולם. ודווקא כאן הסרט מאבד אותי.

אבא של שרה פולי פגש את אמא כשהם היו שחקני תיאטרון. הם התחתנו ועשו ילדים. האם הפסיקה לשחק, והאב עשה הסבה מקצועית. יום אחד קיבלה האם הצעה לחזור לבמה, והיא לקחה אותה. ההצעה הזו חייבה היעדרות של האם מהבית למשך כחודש וחצי. ומה שקרה באותו חודש וחצי מפעיל את העלילה כולה. האם נפטרה מזמן, כך שהיא לא כאן לספר את הסיפור. הבת שלה נמצאת כאן כבמאית. אבל היא נחבאת אל הכלים. זו דווקא היא שהיתה צריכה להיות הדמות המרכזית. זו שמעשי האם השפיעו עליה. אבל היא לא נמצאת בסרט הזה בכלל.

אמא של שרה פולי עם התינוקת שרה פולי. תמונת ארכיון הטובעת בים מידע

אמא של שרה פולי עם התינוקת שרה פולי. תמונת ארכיון הטובעת בים מידע

שרה פולי כל כך מתעסקת באיך לספר את הסיפור עד שהיא מזניחה לחלוטין את הסיפור עצמו. את העריכה מתוך כל המידע הזה את מה שהכי נכון קולנועית כדי שאני אוכל לעקוב רגשית אחרי המתרחש. במקום זאת אני מבין את הכל, אבל הלב מסרב לעכל. כי מה זה משנה לי מה האם עשתה או לא עשתה באותם שבועות, כשמעשיה משפיעים על כל כך הרבה דמויות? הרי אני לא יכול לפזר את החמלה שלי על קשת כל כך רחבה של אנשים. הסרט היה צריך להיות הרבה יותר ממוקד. אבל שרה פולי, מי שהסיפור בסופו של דבר נסגר עליה, מסרבת לסגור את הפרספקטיבה של הסרט על גיבור אחד בלבד, על עצמה, ובכך היא מאבדת אותי. למעשה, הרגעים היחידים שבהם זז לי משהו בלב הם הרגעים שבהם אביה מקריא את הסיפור בחדר הקלטה, אבל המצלמה מתרכזת בפרופיל של שרה פולי בחדר הבקרה. היא מקשיבה לסיפור חייה שלה עצמה, ובמידה מסוימת חיה אותו שוב דרך הסרט הזה. אם רק כל הסרט היה מתרכז בשרה פולי עצמה, זה היה סרט נפלא ומרגש.

במקום זה פולי מתחבטת יותר מדי בדרך שבה היא רוצה לספר את הסיפור. במכניקה הקולנועית של הסיפור. בראיונות עם יותר מדי דמויות, המאריכות בדיבור יתר על המידה (ויוצרות קצת קקופוניה). גם כשכבר מגיע רגע דרמטי מהמם, האפקט שלו מוטבע בים של דיבורים. דווקא ברגעים האלו היה עדיף השקט, הזמן לעכל את המכה.

בנוסף פולי משתמשת באינספור צילומי ארכיון (בעיקר של אמה, שכן היא כבר לא בחיים), אבל אל תוך אלו היא אורגת צילומי שיחזורים, ובהחלטה שגויה לטעמי היא 'מלכלכת' את הצילומים החדשים שביצעה לטובת הסרט הזה, את השיחזורים האלו, כדי שאלו יראו כאילו גם הם חומר ארכיוני. ולרגעים באמת קשה להבחין בין חומר אוטנתי למבוים בסרט הזה. ובסרט עם חומר אנושי כל כך רגיש יש חשיבות עצומה לכנות ולאמת הסוביקטיבית של הבמאית. אבל כשהבמאית מטעה אותי במתכוון, כאילו משחקת בשפה הקולנועית על חשבון הסיפור עצמו, על חשבון האמינות שלו, כל החוויה שלי נפגעת, כל האמון שלי בבמאית נסדק, כל היכולת שלי ללכת עם הדמויות נפגעת.

אז מה שנשאר הוא סיפור עם נתונים די מדהימים המתווך אלי, הצופה, בהרבה דרכים שונות. במקום להחליט על אסטרגטגיה אחת וללכת איתה, הבמאית מנסה לרצות את כל הדמויות, והחווייה הקולנועית שלי סבלה מזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s