אנה ערביה: נווה מדבר בג'ונגל המזרח תיכוני

רגע רגע, זה לא כל כך נורא, ה"אנה ערביה" הזה.

—————————————————————————————————

קשה לי עם עמוס גיתאי. אני לא ממש מתקשר עם הבמאי הזה. איכשהו הוא הרבה פעמים עושה סרטים שלהבנתי רומסים את הסיפור ואת השחקנים לטובת איזושהי קונספציה אמנותית. ככה היה ב"קדוש", סרט שממש סבלתי בו. אני לא ממש הבנתי למה הוא קובע את העמדת המצלמה לפני שהוא החליט איך השחקנים יזוזו במרחב (בד"כ זה הולך הפוך: עושים חזרות עם השחקנים, ורק אז מחליטים איך לצלם אותם). בפתיחה של "אזור חופשי" רואים את נטלי פורטמן בוכה. 7 דקות היא בוכה. בקלוז אפ היא בוכה. ואתה לא יודע על מה. בד"כ אני לא ממש מבין מה עמוס גיתאי רוצה ממני.

האמת שגם הפעם, ב"אנה ערביה", אני לא ממש ירדתי לסוף דעתו. גיתאי הרי עושה (כמעט) תמיד סרטים פוליטיים. והחדש שלו הוא מעין נסיון למצוא מיקרוקוסמוס של דו-קיום יהודי ערבי בתוך הג'ונגל המזרח תיכוני. או זה לפחות מה שאני חושב.

אבל הפעם ההחלטה של גיתאי לצלם את כל הסרט בשוט אחד מתמשך דווקא מוכיחה את עצמה. לפני הצפייה בסרט חששתי שמדובר באיזושהי גחמה של במאי שהשתן עלה לו לראש. למעשה מסתבר שהסרט הזה הרגיש לי יותר כמו הצגת תיאטרון (במובן הטוב של המילה). משהו בתחושת הריל-טיים של הסרט, בתחושה של זמן אחד-מקום אחד הרגיש לי מאוד נכון, מאוד חיבר אותי לדמויות. והשחקנים, ברובם, מנצלים את החוויה הייחודית הזו, החווייה שיש בד"כ רק בתיאטרון.

אני לא מ להמשיך לקרוא