אנה ערביה: נווה מדבר בג'ונגל המזרח תיכוני

רגע רגע, זה לא כל כך נורא, ה"אנה ערביה" הזה.

—————————————————————————————————

קשה לי עם עמוס גיתאי. אני לא ממש מתקשר עם הבמאי הזה. איכשהו הוא הרבה פעמים עושה סרטים שלהבנתי רומסים את הסיפור ואת השחקנים לטובת איזושהי קונספציה אמנותית. ככה היה ב"קדוש", סרט שממש סבלתי בו. אני לא ממש הבנתי למה הוא קובע את העמדת המצלמה לפני שהוא החליט איך השחקנים יזוזו במרחב (בד"כ זה הולך הפוך: עושים חזרות עם השחקנים, ורק אז מחליטים איך לצלם אותם). בפתיחה של "אזור חופשי" רואים את נטלי פורטמן בוכה. 7 דקות היא בוכה. בקלוז אפ היא בוכה. ואתה לא יודע על מה. בד"כ אני לא ממש מבין מה עמוס גיתאי רוצה ממני.

האמת שגם הפעם, ב"אנה ערביה", אני לא ממש ירדתי לסוף דעתו. גיתאי הרי עושה (כמעט) תמיד סרטים פוליטיים. והחדש שלו הוא מעין נסיון למצוא מיקרוקוסמוס של דו-קיום יהודי ערבי בתוך הג'ונגל המזרח תיכוני. או זה לפחות מה שאני חושב.

אבל הפעם ההחלטה של גיתאי לצלם את כל הסרט בשוט אחד מתמשך דווקא מוכיחה את עצמה. לפני הצפייה בסרט חששתי שמדובר באיזושהי גחמה של במאי שהשתן עלה לו לראש. למעשה מסתבר שהסרט הזה הרגיש לי יותר כמו הצגת תיאטרון (במובן הטוב של המילה). משהו בתחושת הריל-טיים של הסרט, בתחושה של זמן אחד-מקום אחד הרגיש לי מאוד נכון, מאוד חיבר אותי לדמויות. והשחקנים, ברובם, מנצלים את החוויה הייחודית הזו, החווייה שיש בד"כ רק בתיאטרון.

אני לא ממעריציה של הגברת יובל שרף, וכאן היא בתפקיד עיתונאית (בדיוק אותו תפקיד שעשתה ב"הערת שוליים", אגב). כאן היא נטע זר, והדמות שלה הרגישה לי כקצת מתנשאת, קצת לא קשורה. הישראלית-יהודיה העשירה והאלגנטית, הקרה והאנליטית,  מסתובבת בביתם של הערבים החמים והאנושיים, השורשיים וקשי היום. הרבה יותר קל לפתח סימפטיה לדמיות של יוסוף אבו ורדה (אדיר, אגב) מאשר לדמות של יובל שרף. המצלמה של גיתאי (ושל גיורא ביח) לרגעים פלצנית ויומרנית (למשל, במעקב אחרי שרף היא מתעקבת לרגע על קיר מתקלף. מיותר) אבל לרוב המצלמה פשוט מצלמת את האנשים, מקשיבה לסיפוריהם, נמנעת מלהודיע על נוכחותה.

יוסוף אבו ורדה ב"אנה ערביה"

יוסוף אבו ורדה ב"אנה ערביה"

ויש סיפורים. המקום הקטן הזה שבו הסרט מסופר הופך מהר מאוד לבית שלנו למשך 81 דקות. בתוך פחות מעשר דקות כבר עשינו בו סיבוב שלם, וכבר אנחנו מתחילים לזהות את המקומות שהיינו בהם כבר קודם. זהו מתחם קטן, מיקרוקוסמוס של ישראל, ובתוכו, אנשים. אל בעלה של אנה ערביה (אבו ורדה) מצטרפים כאן האישה של בנו (אסי לוי. מצוינת כתמיד), הבת (שרה אדלר בתפקיד תמוה קצת. היא כל הזמן מתעסקת עם הצמחיה. גם כשהיא אומרת שהיא בכוונה השאירה שיחים שיגדלו פרא היא עדיין תולשת אותם) והשכן (אורי גבריאל. מצוין גם הוא). גם נורמן עיסא (נהדר) כאן בתפקיד הסייד קיק המשעשע ומחמם הלב, ועוד כמה דמויות הולכות ובאות.

חלק מהשיחות זורמות כמים, מידבקות בחום האנושי שלהן, וחלק אחר הרגיש לי קצת מלאכותי, אבל בסך הכל יש כאן עבודת משחק נהדרת של הקאסט שעבד בתנאים לא קונבנציונלים והצליח להוציא מהנסיון הקולנועי המיוחד הזה כמה רגעים משחקיים מרשימים למדי.

אלו שחקנים שמגלמים אנשים, לא מיתוסים. והעובדה שהסרט הזה מתרחש בזמן אמת מצליחה להוציא מהשחקנים האלו רגעי משחק שבקולנוע רגיל קשה לייצר.

אז גם אם גיתאי, כמו גיתאי, עדיין נאמן לנסיונות, כאן הנסיון שלו דווקא יחסית מוצלח. יש לא מעט רגעים בסרט שפשוט יפה לצפות בהם, להקשיב להם, להיות פשוט עם אנשים למשך קצת פחות משעה וחצי.

לא יצירה גדולה מהחיים, "אנה ערבייה", אבל מעניינת ואפילו מרגשת לפרקים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אנה ערביה: נווה מדבר בג'ונגל המזרח תיכוני

  1. יובל שרף כל-כך מאכזבת במשחק קר, מרוחק, פשטני, מתנשא ; סוג של קרחון מהלך בין אנשים . לא ברור מדוע המצלמה לא משה מפניה בעת שהיא "חוקרת" את המקום שהגיעה אליו ב- 10 הדקות הראשונות של הסרט. מדוע איננו רואים את מה שהיא רואה. מדוע על הצופה לסבול רק את פרצופה על המסך שאין לו כל קשר לספורי המקום. גם שהיא מצלצלת לעורך על הספורים המרגשים – לא חשים שום התרגשות במשחקה. היא נשארת קרחון זר ומנוכר, אליטיסטי ומתנשא.
    מדוע המצלמה מלווה את אחוריה חצי מהסרט? מדוע היא מקשיבה לספורים ללא יצירת קשר עין ולו רק פעם אחת עם אנשי שיחה? מה מעניין אותנו הנעליים שהיא נועלת ונקישת עקביה על האבנים?
    מה רצה הבמאי להביע בכך? – לא ברור. האם לא מקובל שאתה יוצא מפגישה לפחות לומר "שלום" אפילו מילה זו לא קיימת לאורך הסרט. גם לא "תודה"? אתה נכנס לבתים של אנשים, חודר לחייהם ויוצא כאילם, כספינקס. האם היא מייצגת דור שלם. או את פני החברה הישראלית כיום האדישה לערבים היושבים בקירבה? האם זה מה שרצה לומר לנו הבמאי? ההסתובבויות שלה – ממש מקוממות ומרגיזות; הן גם משעממות כי בסופו של דבר – אין פה משחק פרט לצילום פניה, ; ציומים של לבושה. של האופן שהיא מעשנת. נראה שכולה מיותרת על הסט.
    ומאידך – ספורי המשפחות מרתקים. הנשים המספרות דוברות שפה גבוהה ומרחפות מעל גלי פילוסופית החיים, בריחוף אשר מתקבל בענין ומעורר מחשבה. המונולוגים שלהן הן החלק החזק שבסרט. כך גם הגברים.
    עדיין ההסרט רזה, משאיר אותך בלתי מסופק, כאילו רק טעמת פסיק קטן מבעיה ענקית ונשארת רעב.
    מאכזב !!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s