שבוע קולנוע סרבי: מותו של גבר בבלקנים

והנה מגיע סרט מסרביה שעל פניו הוא סרט מבריק. על פניו. כי למעשה מדובר בסרט שיש לו כמה רגעים מוצלחים, אבל הוא הוציא אותי מהאולם בתחושה של החמצה.

איש אחד מתיישב מול המחשב שלו בבית, ומול המצלמה המצלמת אותו. הוא מתאבד (בסצינה שלא נראית בסרט). השכן שומע את היריה ונכנס, ובעקבותיו נכנסים אשתו, השכן מלמטה, אשתו של השכן מלמטה, קברן שחש למקום, ועוד אורחים כאלו ואחרים. והכל מצולם במצלמה. וכל הקהל הרב הזה לא יודע שהם מצולמים.

לכאורה פרמיס מגניב. למעשה, מרוב רצון לשמור על הרגשה ריאליסטית, הזמן נמרח בסרט הזה. מעט מדי קורה, והרבה רגעים בסרט הם רגעים סטטיים בהם השכן וחברו פשוט יושבים ומחכים (למשטרה, לאמבולנס ולאחרים). יש איזושהו הרגשה שהסרט מתרחש בזמן אמת ממש, ושכוחות הבטחון אכן מתעכבים בדיוק את אותו זמן שעובר (שהרי זמן קולנועי כמעט אף פעם לא שווה לזמן ריאליסטי. חוץ מבסרט הזה), ולכן הסרט הרגיש לי קצת מלא מדי ברגעים מתים.

מצד שני, יש בסרט כמה וכמה רגעים מצחיקים, בעיקר אלו בהם התסריטאי מעיר הערות סאטיריות על השלטון ועל שלוחותיו (כוחות הבטחון המתעכבים). אבל גם כאן היתה לי הרגשה שהסאטירה הזו היתה יכולה להיות חריפה יותר, עוקצת יותר, מטורפת יותר. חבל שהסרט הזה מתרכז יותר בלא להרגיז אף אחד. והדבר בולט יותר לקראת הסוף, כשלסיפור מצטרף שליח פיצה מזדמן. פיצה אחרונה לאדם מת. סצינה מטורפת ומופרכת כל כך. חבל שכל הסרט לא מלא בהמצאות כאלו, ובקצב יותר מהיר. הרבה יותר מהיר.

להטעין את הפלאפון...זה שם. השכן שותה לחיי המת. ושותה. ושותה. והפראמדיק מדבר עם הקברן ליד הגופה. מתוך הסרט.

להטעין את הפלאפון…זה שם. השכן שותה לחיי המת. והפראמדיק מדבר עם הקברן ליד הגופה. מתוך הסרט.

זה לא סרט רע. כל הסרט מ להמשיך לקרוא