צל בבגדד: זה המצב

בימים אלו מתקיימות בסינמטקים הקרנות של הסרט הדוקומנטרי הישראלי "צל בבגדד". נתקלתי בסרט הזה כשהוא עוד היה בצילומים עת הוצג לפני פורום של משקיעים בקו-פרו לפני שנה וחצי (כתבתי עליו בקצרה כאן). עכשיו, כשהסרט גמור, יצא לי לראות אותו. ואני חושב שהתוצאה הסופית הרבה יותר טובה ממה שחשבתי כשראיתי את הפיץ' ההוא, בשנה שעברה.

צריך לומר ביושר: ליהודים יוצאי עירק הסרט הזה יאמר בטח יותר ממה שהוא אומר לי, ישראלי-יהודי-אשכנזי-צבר שכמוני. אבל גם אני לקחתי מהצפיה בסרט הרגיש הזה משהו. גם אני ספגתי משהו לתוכי. והכי יפה בעיניי הוא שמדובר בסרט ששואל שאלות אבל לא מספק תשובות. והוא עושה את זה בעדינות, מבלי ללחוץ.

דוקי דרור, הבמאי, הוא איש עם רקורד מוכח בשטח הדוקומנטרי בישראל. אני, איכשהו, הצלחתי לפספס כמעט כל סרט שהוא עשה (ואת האחד שראיתי, לא כל כך אהבתי). אבל ב"צל בבגדד" דרור מתגלה כבמאי אינטליגנט, בעל מגע עדין, אנושי וחם. הסרט נצמד לסיפורה של לינדה מנוחין עבדול עזיז. עיתונאית-בלוגרית יהודיה ישראלית ממוצא עירקי. היא פועלת בשפה הערבית (העירקית. מישהו יצטרך להסביר לי פעם, בהקשר של הסרט הזה, מה ההבדל בין ערבית שאני שומע לפעמים כאן ברחוב, לבין השפה השגורה בפי העירקים. מבלי להבין מילה אני שומע שיש הבדל). בהיותה נערה-אישה צעירה, היא ומשפחתה עזבו את עירק/ גורשו משם, ורק אביה נותר מאחור. דרך מכתבים שאביה שלח מעירק לישראל אז, בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70,  מגולל דרור את הסיפור של אביה, ואת המסתורין האופף את היעלמותו.

הקטליזטור לכל המסע בדרכי הזכרון הזה הוא להמשיך לקרוא