יסמין הכחולה: סן פרנסיסקו על המה-עם

"יסמין הכחולה" הוא הסרט ששם את וודי שוב על הסוס. במהלך הקריירה המאוד ארוכה של וודי קשישא הוא נופל וקם לסירוגין. לפני שנתיים הוא עשה את "חצות בפריס", סרטו המוצלח זה הרבה מאוד זמן, וגם סרטו המצליח ביותר בקריירה (כולל אוסקר מוצדק על תסריט). ושנה לאחר מכן הוא עשה את "לרומא באהבה", סרט חביב, אבל גם כזה שלא הגיע לקרסוליים של קודמו, או של סרטים מצוינים אחרים מהקריירה שלו. והנה מגיע "יסמין הכחולה", ושוב ביקורות מלטפות, ושוב הצלחה קופתית, ושוב דיבורים על אוסקר. ולמול כל זה, הפעם, אני משתומם. ולמול כל זה אני תוהה: זה הכל?

"יסמין הכחולה" הוא בעיניי סרט פגום דווקא במקום שנחשב הפורטה של וודי אלן: התסריט. בד"כ אני הולך עם הסיפורים שלו, ולא שואל שאלות. בד"כ אני מבין בדיוק למה וכמה. ב"יסמין הכחולה" הלכתי עם הסרט ללא בעיה, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

יסמין טסה מניו יורק לסן פרנסיסקו. זו הסצינה הפותחת את הסרט. היא מספרת את סיפור חייה לאשה שיושבת על ידה במטוס (דרך תסריטאית צולעת לאקספוזיציה). האשה הזו רק מקשיבה, ולא עונה לה. בנמל התעופה, ע"י מסוף המזוודות, מתגלה שכך היה כל הטיסה. האישה המבוגרת והחביבה היתה רק ספוג שקלט לתוכו את כל צרותיה של יסמין התמהונית הזו. בניגוד לצפוי מקומיקאי משופשף כמו וודי אלן, זוהי בדיחה יבשושית וצולעת, המובילה סרט יבשושי וצולע (ובעיקר לא מצחיק). וכל הדברת הזו בעיקר יוצרת עומס על האוזן. עם כל הכבוד לקסם הטקסטואלי הרגיל של וודי אלן, צריך לדעת גם מתי לעצור. ובכלל, הצגת הדמות הזו כתמהונית-על-גבול הלא-נורמלית מאוד פוגע ביכולת שלי ללכת עם הדמות.

ואז יסמין מגיעה אל אחותה, והסיפור שלה מתחיל לקבל עומק.

קייט בלאנשט (יסמין, משמאל) וסאלי הוקינס (ג'ינג'ר אחותה, ימין) ב"יסמין הכחולה"

קייט בלאנשט (יסמין, משמאל) וסאלי הוקינס (ג'ינג'ר אחותה, ימין) ב"יסמין הכחולה"

היא היתה להמשיך לקרוא