יסמין הכחולה: סן פרנסיסקו על המה-עם

"יסמין הכחולה" הוא הסרט ששם את וודי שוב על הסוס. במהלך הקריירה המאוד ארוכה של וודי קשישא הוא נופל וקם לסירוגין. לפני שנתיים הוא עשה את "חצות בפריס", סרטו המוצלח זה הרבה מאוד זמן, וגם סרטו המצליח ביותר בקריירה (כולל אוסקר מוצדק על תסריט). ושנה לאחר מכן הוא עשה את "לרומא באהבה", סרט חביב, אבל גם כזה שלא הגיע לקרסוליים של קודמו, או של סרטים מצוינים אחרים מהקריירה שלו. והנה מגיע "יסמין הכחולה", ושוב ביקורות מלטפות, ושוב הצלחה קופתית, ושוב דיבורים על אוסקר. ולמול כל זה, הפעם, אני משתומם. ולמול כל זה אני תוהה: זה הכל?

"יסמין הכחולה" הוא בעיניי סרט פגום דווקא במקום שנחשב הפורטה של וודי אלן: התסריט. בד"כ אני הולך עם הסיפורים שלו, ולא שואל שאלות. בד"כ אני מבין בדיוק למה וכמה. ב"יסמין הכחולה" הלכתי עם הסרט ללא בעיה, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

יסמין טסה מניו יורק לסן פרנסיסקו. זו הסצינה הפותחת את הסרט. היא מספרת את סיפור חייה לאשה שיושבת על ידה במטוס (דרך תסריטאית צולעת לאקספוזיציה). האשה הזו רק מקשיבה, ולא עונה לה. בנמל התעופה, ע"י מסוף המזוודות, מתגלה שכך היה כל הטיסה. האישה המבוגרת והחביבה היתה רק ספוג שקלט לתוכו את כל צרותיה של יסמין התמהונית הזו. בניגוד לצפוי מקומיקאי משופשף כמו וודי אלן, זוהי בדיחה יבשושית וצולעת, המובילה סרט יבשושי וצולע (ובעיקר לא מצחיק). וכל הדברת הזו בעיקר יוצרת עומס על האוזן. עם כל הכבוד לקסם הטקסטואלי הרגיל של וודי אלן, צריך לדעת גם מתי לעצור. ובכלל, הצגת הדמות הזו כתמהונית-על-גבול הלא-נורמלית מאוד פוגע ביכולת שלי ללכת עם הדמות.

ואז יסמין מגיעה אל אחותה, והסיפור שלה מתחיל לקבל עומק.

קייט בלאנשט (יסמין, משמאל) וסאלי הוקינס (ג'ינג'ר אחותה, ימין) ב"יסמין הכחולה"

קייט בלאנשט (יסמין, משמאל) וסאלי הוקינס (ג'ינג'ר אחותה, ימין) ב"יסמין הכחולה"

היא היתה אשה עשירה שנצמדה לבעלה העשיר, שהפך להיות סוג של רמאי כלכלי. מצד אחד אני מבין את כל הדיבורים על הדמות הזו, שנחשבת בעיניי רבים כבלתי נסבלת. כזו שמתעקשת להיצמד למנעמי החיים גם כאשר היא חסרת כל, מרוששת. אבל קייט בלאנשט בסרט הזה הופכת את הדמות המתנשאת הזו על הנייר לדמות מלאה, אנושית, מכמירת לב. קורבן של הנסיבות. קורבן של עצמה, גם, במידה מסוימת. בעלה רימה את כל העולם, וגם אותה, אבל היא עדיין מסתובבת בעולם עם עיניים עצומות. היא עדיין מסתובבת בעולם ולא יודעת איך ומה עליה לעשות כדי לצאת מהברוך אליו היא נקלעה. ובינתיים היא מתעקשת להמשיך לחיות כפי שחיה עד עכשיו: כאדם עשיר. מאוד.

התסריט דווקא מזמן ליסמין הזדמנות ל'רדת אל העם'. היא מתחילה לעבוד כפקידה אצל רופא שיניים. אבל הסיפור שם מסתבך עם הטרדה מינית בכמה סצינות מביכות במיוחד, בעיקר כי הן חסרות הקשר. רופא השיניים ב"יסמין הכחולה" הוא קרטון, לא דמות אמינה, והתסריט לא מספק כל הקשר הגיוני למה שקורה שם. אז גם זה נזרק לזבל. וקייט בלאנשט איכשהו מצליחה לצאת מכל זה עם הצגת משחק נהדרת שאכן מצדיקה את כל הדיבורים על אוסקר (מועמדות היא בטוח תקבל).

עוד בעיה היא שהדמות של יסמין בעצם דורכת במקום. היא מוצגת כדמות מטורפת למדי, המדברת אל עצמה, ובסופו של דבר הדמות של יסמין לא מתפתחת לשום כיוון. אחרי הסיפור של רופא השיניים היא חוזרת פחות או יותר לאותו מקום, ושם היא נשארת. יש איזשהו רומן עם גבר חדש, וגם זה רק שיקוף של חייה הקודמים. אבל גם הסיפור הזה על הרומן החדש נגמר עוד לפני שהתחיל. עוד לפני שהפך למעניין באמת. לרגע חשבתי שזה סיפור על אשה תמימה שנופלת קובן כל פעם מחדש. אבל חוט הסיפור הזה נגדע לפני שמיצה את עצמו. אין כאן באמת סיפור של אשה עם עליות וירידות דרמטיות משמעותיות.

והכי משונה – דמותה של ג'ינג'ר, אחותה, מעניינת יותר מהדמות הראשית. את ג'ינג'ר מגלמת סאלי הוקינס (כאן בשיתוף פעולה שני עם אלן אחרי "חלומה של קסנדרה"). הפגישה הראשונה שלי עם הוקינס היתה שברון לב. היא היתה המעצבנת הזו מ"חופשיה ומאושרת" של מייק לי. אבל אח"כ היא הובילה סרט זניח וחביב שנקרא "איזה מין שיוויון", והיא היתה הסיבה לצפות בסרט הזה. וכאן היא מאוששת את הסימפטיה שלי אליה. ג'ינג'ר, בגילומה של הוקינס, עוברת במהלך הסרט משברים ונצחונות, עליות וירידות דרמטיות משמעותיות יותר מאשר אלו של יסמין, הדמות הראשית, והמשחק של הוקינס יודע להיות נטורליסטי, אמין, ועם זאת מרשים וקולנועי מאוד. קייט בלאנשט וסאלי הוקינס משחקות שתיהן מצוין בסרט הזה, אבל הדמות של הוקינס כתובה הרבה יותר טוב. הצרה היא שלסרט קוראים "יסמין הכחולה" ולא "ג'ינג'ר הכחולה".

דווקא אהבתי איך שוודי אלן משלב פלאשבקים בסרט, ללא אזהרה מוקדמת. הופ, פתאום אנחנו בעבר, בניו יורק. ואחרי כמה דקות אנחנו חזרה בהווה, בסן פרנסיסקו. ללא סימון קולנועי. בחירה מעניינת של וודי אלן כבמאי, אלא שהתסריט בסופו של דבר לא באמת שואף לאיזושהי תובנה. זה סיפור לא בלתי מעניין על אישה מאוד בעייתית שנפלה קורבן לנוכל, והיא לא מצליחה למצוא רגע להעלות את ראשה מעל המים. המשחק של כל השחקנים מצוין, אבל איכשהו משהו לא מתחבר לי כאן לסרט שבאמת יבעבע אצלי רגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s