חסמבה דור 3 (עונה שנייה) : לונה פארק כיפי

בשבועיים הקרובים אני די משועמם. את כל הסרטים שרציתי לראות כבר ראיתי (ואתם יכולים לדפדף אחורה אצלי בבלוג לקרוא עליהם, או לבחור לכם מתוך טבלת הכוכבים בסרגל השמאלי את הסרט שמעניין אתכם וללחוץ על הלינק הרלוונטי). בסופ"ש הקרוב עולים כ-7 סרטים, ואף אחד מהם לא מעניין אותי. ורק בסופ"ש הבא מגיעים כמה סרטים שכן מעניינים אותי. ובינתיים אין לי על מה לכתוב. אז כדי לא ליבש את הבלוג הזה אני אכתוב קצת על סדרות טלויזיה שרצות על המסך שלנו. ואני אתחיל עם סדרה שאני עוקב אחריה כבר כמה חודשים, ומזמן רציתי לכתוב עליה: על הגרסה החדשה של "חסמבה".

זה שאני עוקב אחרי הסדרה הזו אומר שאני מאוד מסמפט אותה. נתחיל מזה. אבל זה לא אומר שאין לי טענות נגדה. אני מצר על זה, למשל, שאקי אבני כשמו כן הוא: קצת מאובן מדי. אם בעונה הראשונה עוד היתה לזה הצדקה (הוא היה מהונדס, סוג של רובוט), כאן הוא אמור להיות אדם בשר ודם, והוא מאוד משתדל להיות גם אבא אוהב, וגם מנהיג חסמבה (וגם בקונפליקט מול הדמות של אלקטרה, הנמסיס הגדולה). מולו ניצב אביו בסדרה, ירון זהבי המקורי, עודד קוטלר. והקוטלר הזה הוא הדוגמא לאיך צריך לשחק: רגוע, שקט, ועם זאת סמכותי. חבל שלא רואים את עודד קוטלר יותר על המסכים. מולו אבני נדמה לי אבוד בדמותו של אורי זהבי.

גם קטעי האקשן שיש בסדרה נדמים כאילו נעשו בשקל וחצי. נראה כאילו דווקא שם נגמר הכסף. וכשמדובר בסדרת הרפתקאות עם קטעי אקשן שמהווים חלק בלתי נפרד מהנדרש מסדרה שכזו, נדמה שמשהו שם בהפקה חורק.

ובנוסף, מסדרה שכל הקונספט שלה יושב על ה"בואו תראו איך החטיארים מלמדים את כל הצעירים מאיפה משתין הדג" (קונספט שצובר תאוצה בשנים האחרונות בעולם – מ"ספייס קאובויס" של קלינט איסטווד, דרך "בלתי נשכחים 1+2" של סטאלון וחבורתו  ו RED 1+2 של ברוס וויליס וחבורתו, ועד "לצוד פילים" של רשף לוי) – איך סדרה שכזו בעצם מכניסה לתוכה כל כך הרבה סיפורי צעירים עד שסיפורי המבוגרים בעצם נדחקים הצידה, ובכך בעצם מחמיצה את כל סיבת היותה, את ה Raison d'être  שלה.

אבל כל אלו נזנחים בעיניי אל מול החיוניות של הסדרה הזו, אל מול הקצב הדי רצחני שלה, אל מול התסריט המשוכלל, אל מול העריכה הקצבית (והשימוש הנהדר של דני סירקין, הבמאי, במוסיקה), ובעיקר אל מול הצגות המשחק הנהדרות של כמעט כל הקאסט.

כל הקאסט. חסמבה דור 3

כל הקאסט. חסמבה דור 3

קודם כל אני צריך לומר משהו על התסריט. כמה וכמה פעמים במהלך הצפייה בעונה השנייה (שעדיין משודרת) פלטתי "פששש…". סדרות הרפתקאות שכאלו בד"כ מתבייתות על קונפליקט מרכזי, וסביבו הן מתפתחות. כמות המכשולים המוצבים בפני חברי חסמב"ה השונים מרשימה. כל פעם שחשבתי שהנה הם התגברו על חטיפה/ עלו על בוגד מבפנים/ או כל צרה אחרת, הנה מגיע לו עוד סיבוך בעלילה. עוד בעיה לא צפויה שחברי חסמב"ה צריכים להתמודד איתה. וצריך גם לומר שלצד ההרפתקאות הסיפור אינו זונח את הסיפורים הפרטיים של כל המעורבים בהרפתקאה. מה שקורה בד"כ בסדרות/ סרטים עם הרבה קווי עלילה הוא שחלק מהם מעניינים יותר מאחרים, וכך הם מבטלים אחד את השני. עד שמגיע החלק המעניין אתה כבר מתעייף מצפיה בחלק הלא מעניין. ב"חסמבה דור 3" המצב שונה: כל חוטי הסיפורים מעניינים, שומרים על מתח, עניין, שחוק, וגם רגש.

ואת זה יש ליחס גם לעבודת הבימוי העניינית והאנרגטית של דני סירקין, אבל גם לתצוגות משחק נהדרות של הקאסט. על עודד קוטלר כבר דיברנו. עוד לא אמרנו מילה על שני שחקנים אלמונים, אבל גם כאלו שמהווים לטעמי את הלב של הסדרה, את הרגש המבעבע מתחת לכיף: שי-לי הירש (בתפקיד רנן) ותומר אופנר (בתפקיד איגי). הם הרוס ורייצ'ל של חסמבה. כולם יודעים שהם נועדו זה לזו. כולם חוץ מהם עצמם. והם (והתסריטאי) מוצאים עוד ועוד מכשולים, עוד ועוד סיבות שלא להיות ביחד. וזה עובד גם בגלל שני השחקנים האלו שמגישים הופעה פשוטה, טבעית מאוד, חסרת גינונים, אמינה מאוד, ובגלל זה, גם מאוד נוגעת ללב. שי-לי הירש ותומר אופנר. צריך לחפש אותם מעכשיו בכל מיני פרויקטים אחרים.

וצריך לומר שגם הוגו ירדן הותיק מאוד נוגע ללב. וגבי עמרני מצחיק כהרגלו. וציפי שביט גם. ויאיר רובין גם.

וצריך לומר שאין לי מושג מי זאת יוליה פלוטקין, ואיך ולמה היא הפכה לאיזשהו מוצר נחשק במדורי הרכילות (אני לא רואה ריאליטי). כאן, בחסמבה, היא פשוט מרתקת. יודעת לאזן הומור עצמי ורצינות של דמות במשימה. בחורה צעירה שמחוזרת ע"י איתי תורג'מן (מצוין, כתמיד) עם מצפן נשי מכוון היטב שלא מוותר על דברים מסוימים.

בעונה השנייה גם נוספה דמותה של בת אל, בגילומה המטורלל של הילה סעדה (עוד שם שכדאי לקחת הלאה. עושה רושם של קומיקאית עצומה שעוד נשמע עליה הרבה), דמות שעושה הרבה צרות לאיתי תורג'מן. ויש עוד כמה שחקנים נהדרים כאן שלא כתבתי עליהם.

או בקיצור כל ה'צריך לומר' האלו – "חסמב"ה דור 3" בעונה השנייה שלה היא זיקוקי דינור של הצגות משחק משעשעות ונוגעות ללב הארוגות לתוך תסריט מפתיע ומרובד, המבוים בקצביות וערוך בדינמיות מסחררת. לא הכל יושב כמו שצריך, ונדמה לי לפעמים שהגימורים קצת נזנחו, אבל בסך הכל מדובר בסדרה מהנה מאוד שמאוד כדאי לבדוק (אם עוד לא בדקתם).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s