שבוע קולנוע סרבי: מעגלים

בסינמטקים מתקיים השבוע פסטיבלון קולנוע סרבי. מבחר מעניין של 8 סרטים מהשנה-שנתיים האחרונות, כולל נציג סרביה לאוסקר בשנה שעברה, ונציג סרביה לאוסקר השנה – "מעגלים".

"מעגלים" הוא בעקרון סרט שמספר 3 סיפורים במקביל. האירוע המחולל, זה שמתניע את כל הסרט מסופר כבר בהתחלה, אבל בהחלטה בימויית תמוהה הוא מחולק לשניים: את החלק הראשון אנו רואים בתחילת הסרט. את החלק השני, זה שמשפיע על החיים של כל הדמויות בסרט, אנו רואים בסוף. אני חושב שזו טעות: יש בסרט איזשהו רצון להימנע מסנסציונליזציה של האירועים, והרצון הזה ראוי להערכה. עם זאת, נטרול המנוע הדרמטי של הסרט כבר בהתחלה, והעברת החלק האלים והפטאלי של הסצינה לסוף פועל כנגד הסרט בסופו של דבר. לוקח קצת זמן לנחש מה בדיוק קרה, וכשאנחנו כבר זוכים לדעת, זה קצת מאוחר מדי.

למרבה המזל, הסרט לוקח את הזמן, והקצב שלו מדוד. שלושת הסיפורים ערוכים במקביל בצורה טובה, בקצב שנותן את מרחב הנשימה לכל אחד מהם, ועם זאת לא מפספס אחד על חשבון האחר. ובכל זאת, יש בסרט סיפור אחד מעניין מאוד, אחד קצת פחות, ואחד עם פוטנציאל, אבל גם קצת רזה מדי. נדמה לי שלמרות שהסרט נמשך שעתיים, הוא קצר מדי. היה חסר לי פיתוח של כל אחד מהסיפורים בנפרד על מנת לקבל את האפקט הרגשי השלם.

אב שכול, רופא, ניצול. 3 סיפורים ב"מעגלים".

אב שכול, רופא, ניצול. 3 סיפורים ב"מעגלים".

האירוע המחולל מתרחש ב להמשיך לקרוא

דון ג'ון: מה הסיפור שלך, גבר?

סרט הבכורה כבמאי של ג'וזף גורדון לוויט, שחקן סימפטי בעיניי. אני מסוקרן.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדאנס בתחילת השנה וזכה לתגובות מעורבות, אבל לאחרונה יצא למסכים בארה"ב ובסך הכל זכה לקבלת פנים נעימה. אני עדיין מסוקרן.

"דון ג'ון" יצא למסכים בסופ"ש האחרון גם בישראל. סיפקתי את סקרנותי.

ואחרי ככלות הכל, מדובר במוצר שטחי וחסר ערך. לא משהו איום ונורא. סתם סרט. ג'וזף גורדון לוויט הוא אחלה שחקן, ואני עוקב אחרי הקריירה שלו כבר לא מעט שנים. אבל בתור במאי יש לו עוד כברת דרך ארוכה ללכת.

"דון ג'ון" הוא סרט על, ובכן, דון ג'ון, בחור צעיר המכור לפורנו אינטרנטי. הוא דון ז'ואן, תופס לעצמו לא מעט בחורות מזדמנות, אבל הפורנו האינטרנטי הוא הסקס הכי טוב שיש לו. ואז הוא מתאהב באחת הבחורות. אבל עדיין לא מפסיק עם הפורנו. וזה מתנגש.

לכאורה, אחלה נושא לסרט. למעשה, גורדון לוויט טועה לחשוב שמכיוון שהוא החליט לטפל בנושא בצורה הומוריסטית, אז הכל צריך להפוך לקריקטורה אחת גדולה. אני לא יכול לסמפט אף דמות אחת בסרט. אני לא יכול להאמין לחלק גדול מהסיטואציות בסרט. הבמאי החליט לביים חלק גדול מהסרט לצלילי המוסיקה הקצבית. במקום לביים ולערוך, ואח"כ להוסיף את המוסיקה, הוא קודם שם את המוסיקה על הטיים-ליין של מכשיר העריכה, ואז הוסיף את התמונות. זה נראה כמו רצף וידאו-קליפים. כמו צפייה ב MTV. אני ראיתי וידאו קליפים לשירים של שלוש דקות יותר מרגשים מהסרט הזה. אין כאן פיתוח דמויות. אין כאן התעכבות על סיטואציות. הכל כאן קצר, מיידי, סטריאוטיפי.

הסצינות אצל המשפחה קקופוניות. תוך שניות הן מגיעות לטונים בלתי אפשריים. כולם צועקים שם כל הזמן. האבא (טוני דנצה. משתדל, אבל לא יכול לטון הבימוי) רק מתעניין בפוטבול. וצועק כל הזמן. האמא מתעניינת רק במשפחה. וצועקת. כל הזמן צועקת. והאחות לא אומרת כלום. שום דבר. רק מסתכלת כל הזמן בפלאפון שלה. וסותמת את הפה. ובסוף, כשהיא כבר אומרת משהו, סוף סוף, אני צריך להגיד משהו כמו :וואי, אז היא לא כזאת טיפשה כמו שחשבתי. היא יודעת את האמת. אז למה היא לא דיברה כל הסרט?

ככה.

הסצינות בחדר הכושר. גורדון לוויט, שגם משחק בתפקיד הראשי בסרט, מקפיד על מראהו הספורטיבי. כמו שהוא מחפיץ את הנשים בסרטי הפורנו, ובסצינות הדיסקוטק (הנשים שם הם ציונים. מספרים. לא בנות אדם), כך הוא מחפיץ את עצמו. הוא מקפיד להציג את שריריו, את גבריותו, את סקסיותו, את המצ'ואיזם שלו (ויש לו גם מכונית לשם זה. והוא גם צועק ומקלל תוך כדי שהוא נוהג. גבר גבר).

והסצינות בכנסיה תמיד חתוכות בקצב שכזה שהן לא יכולות להיות ולו לרגע הרגע האמיתי של אדם עם עצמו. זה לא עובד.

גם סקרלט ג'והנסון עושה כאן קריקטורה של אשה לא אמיתית. היא כמו שפנפנת פלייבוי. משהו לא אמיתי. משהו שמשחק עם הגבר, נותן לא נותן, אבל הכל סובב סביב הסקס. היא תיתן לו רק כשתרצה. והמשפחה. והחברים. היא רוצה את כולם. כתנאי לסקס.  אבל אין לה ממש חיים. היא רק מכשיר דרכו הגבר רואה את החיים.

אבל לא הכל רע בסרט הזה. יש נקודת אור לא קטנה כאן, וקוראים לה להמשיך לקרוא

המשרת: שחור בחלום לבן

בימים אלו ארה"ב עוברת משבר כלכלי-פוליטי כבד. כל מוסדות השלטון שלה מושבתים מכיוון שהמפלגה הרפובליקנית השמרנית חוסמת בגופה ממש את אישור תכנית הבריאות של הנשיא, ברק אובמה. הפעם זאת ממש מלחמה פוליטית לחיים ולמוות (פוליטי). ובבסיס של המלחמה הזו נמצא הפלג הכי קיצוני של המפלגה הרפובליקאית, אלו המתקראים "מסיבת התה של בוסטון". אלו שמאמינים באמריקה דתית, שמרנית, וגם, כן, לבנה. אלו שגם היום, 5 שנים לאחר שהנשיא השחור הראשון נבחר להנהיג את העם החופשי, אלו שלא מסוגלים לעכל אדם שחור בבית הלבן. והמלחמה הזו מגיעה גם משם, מהמקום המאוד עמוק הזה.

ובשבועות האחרונים, הסרט הכי מצליח בארה"ב הוא "המשרת", אפוס הסטורי של תולדות ותלאות השחורים בארה"ב של המאה ה-20. כל כך הרבה נמצא עכשיו על כף המאזניים בארה"ב. זה לא רק תכנית הבריאות של ברק אובמה. זו היכולת האמיתית של הרוב החופשי להנהיג, להזיז את אמריקה קדימה. להזיז את העולם קדימה. ובאקלים כזה, של נסיון לפיוס מול לוחמנות רפובליקאית, מגיע הסרט הזה של לי דניאלס, ובאופן רדיקלי ובלתי מתפשר זועק בגרון ניחר: רק מאבק מזוין! רק מאבק אלים! ברק אובמה אולי ניצח בבחירות, אבל המלחמה לא נגמרה! צריך להמשיך ולעלות על בריקדות עד שהאדם הלבן יבין.

כדרמה, "המשרת" הוא סרט להמשיך לקרוא

אסירים: ג'יהאד

ואחרי "כנס העתידנים", הנה עוד השלמת פערים שנגרמו בגלל הפסטיבל בחיפה.

————————————————————————————————–

לפעמים החיים לא הולכים לפי התכנון. לפעמים קורה משהו שמשנה את כל התכנית. לפעמים, לעיתים רחוקות, האמת, קורים דברים קיצוניים. משהו/ מישהו מתערב בסדר הנורמלי של הדברים. ואז, מה? האם אנחנו מאשימים את אלהים? האם אנחנו מפסיקים להאמין בו? האם אנחנו חוזרים ומבקשים ממנו להחזיר לנו את הנורמליות, או שאנחנו מפנים לו את הגב לחלוטין, ואומרים משהו כמו: "אם יש אלהים שמאפשר דבר כזה נורא, אני לא רוצה להכיר אותו"?  ואולי אנחנו יוצאים לג'יהאד משלנו, מלחמת קודש בשם אותו אל, ומנסים בכוח לשנות את התכנית האלוהית? לוקחים לעצמנו חירויות אלוהיות משלנו?

————————————————————————————————–

ככה הוליווד עובדת. מכונה שמייצרת כסף, ומפחדת לקחת הימורים. אז כשכבר יש מחוץ לארה"ב מישהו שעשה משהו שהצליח (אצל הקהל ו/או אצל המבקרים), הוליווד מיד חוטפת אותו, שכן הוא כבר הוכיח שיש לו יכולת, נותנת לו תסריט (בדרך כלל סוג ד'), ויאללה, לעבודה. בד"כ כלל גם יוצא מזה סרט סוג ד' (אחרי שהמפיקים מתערבים ומקצצים ומשנים ועורכים מחדש. בונג ג'ון הו, הבמאי הקוריאני הדגול, עובר את הגיהנום הזה בימים אלו ממש), וזה נכשל. והאצבע המאשימה מופנית חזרה לבמאי, שבד"כ חוזר לארץ מוצאו מושפל עם הזנב בין הרגליים.

המקרה של "אסירים" הוא היוצא מן הכלל.

דניס ווילנב הוא במאי קנדי שהיה מועמד לאוסקר על "האישה ששרה", סרט שזכה להרבה הערכה ביקורתית, וגם להצלחה לא קטנה יחסית לסרט זר דובר צרפתית. אז הוליווד קראה לו. אבל הפעם היא שמה בידו תסריט שהסתובב כמה שנים בין חברות הפקה שונות, ואף נכנס ל"רשימה השחורה", הרשימה המפורסמת המתפרסמת כל שנה, ובה מפורטים כל התסריטים הנחשבים משובחים, אבל כאלו שהוליווד מפחדת לגעת בהם כי להערכתם אין להם סיכוי להצלחה. ו"אסירים" הוא להערכתי מקרה יוצא דופן בו הוליווד דווקא עוזרת לבמאי.

עם "האישה ששרה" (כמו עם סרטו הקודם, "פוליטכניק") היו לי בעיות. לא היו ספקות בקשר ליכולותיו של ווילנב, אבל בשני סרטיו הקודמים הרגשתי שווילנב מתרכז יותר בצד האמנותי-ויזואלי של הסרט, ומזניח את הצד הדרמטי. אני מעריך שבהוליווד ישבו על ווילנב חזק ומיתנו מאוד את הנטיה הזו. ואכן, "אסירים" הוא סרט שנסמך על תסריט מעולה, ועל משחק מדויק, ולמרות שהוא נמשך שעתיים וחצי, אין בו ולו דקה מיותרת.

ג'ייק ג'ילנהול חוקר.  מתוך "אסירים"

ג'ייק ג'ילנהול חוקר. מתוך "אסירים"

את השליטה המושלמת ב להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2014: מקבץ שישי

היום ה-1 באוקטובר. היום הוא הדד-ליין לכל מדינות העולם המבקשות לשלוח סרטים להתחרות באוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט בשפה זרה. בחמישה מקבצים קודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) עקבתי אחרי 53 סרטים שנשלחו לאוסקר. את הפוסט האחרון פרסמתי ביום חמישי. מאז פורסמו בחירות של עוד 14 מדינות, ובכך עלה מספר המדינות המתחרות על תשומת הלב האמריקאית ל-67. הרבה סרטים עם פרופיל גבוה יש השנה ברשימה. הנה התוספות מאז יום חמישי (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

דנמרק – ניצוד. בימוי: תומס וינטרברג

זוכרים? הסרט הדני משנה שעברה שהוקרן גם בארץ ? סרט שזכה להרבה פרסים והערכה (למרות שאני הייתי די מסויג ממנו). אני חושב שמבחינת אוסקרים זו גם תהיה הבעיה שלו. הוא אמנם זכה בעבר להרבה כבוד והערכה, אבל זה היה אז, בשנה שעברה. יש כבר מספיק סרטים חדשים במירוץ, מודל 2013. אני לא חושב שסרט דני מודל 2012 יקבל מועמדות לאוסקר ב-2014.

איטליה – יפה לנצח. בימוי: פאולו סורנטינו

ראיתי את הסרט בשבוע שעברבפסטיבל חיפה. הוא אמור לצאת למסכים בישראל מתישהו בקרוב. הביקורות יאהבו אותו. אני סבלתי מכל דקה. 140 דקות ארוכות ומתישות של סצינות שאין קשר ביניהן. שום דבר לא מתחבר לשום דבר. והקקופוניה באוזן חוגגת. חוסר הקוהרנטיות של מהסרט הזה תאפיל לדעתי על היופי הויזואלי הניכר שלו, והסרט הזה, למרות הייחוס של סורנטינו, שנחשב לאחד מהמובילים בבמאי העולם כיום, הסרט הזה לא יגיע לכלום באוסקר.

סלובניה – אויב הכיתה. בימוי: רוק ביצ'ק

לסרט הזה יש לדעתי סיכוי לא רע להתגנב מאחור ולהפתיע להמשיך לקרוא