כחול הוא הצבע החם ביותר: כבד

המכות האלו בטוסיק

אז זה הסרט הכי מדובר השנה בעולם. והנה הוא מגיע גם למסכים שלנו. אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם בקאן. אחרי שזכה לתשבוחות בלתי נגמרות של מבקרים בכל רחבי העולם. ואחרי שגרם לריב מתוקשר בין אחת משחקניותיו לבין הבמאי, הנה, גם אנחנו בישראל, יכולים לשפוט (ואגב, בישראל הסרט יוצא רק חודשיים אחרי שהוא יצא במדינת המקור שלו, צרפת. יפה לראות סרט כל כך מדובר שיוצא אצלנו בזמן, ולא נדחה עד אין קץ).

אבל אחרי כל זה אני נאלץ לקחת את הצד של השחקנית במריבה שלה עם הבמאי. היא טענה שהיה בלתי אפשרי לעבוד איתו. שהוא לא יודע מה הוא רוצה. שהוא מצלם אין ספור טייקים, ולא ממש מכוון את השחקיות לכיוון הרצוי. ובעיקר היו לה טענות לסצינות הסקס בסרט.

אה, כן. הקלישאות. גם הן כאן. שמש האהבה של שתי הבנות ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"

אה, כן. הקלישאות. גם הן כאן. שמש האהבה של שתי הבנות ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל קולנוע קוריאני: השוד הגדול

אולי זה אני שלא בסדר. אולי. אבל בהקרנה שבה נכחתי נשמעו לא מעט צחוקים רמים, ואפילו היו שמחאו כפיים בסוף. אני נשארתי מסויג למדי.

"השוד הגדול" היה אמור להיות סרט שיתחבב עלי בקלות. סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, ומספר על חבורה של אנשים שמתאחדת כדי לשדוד קרח שמאוחסן במחסן של שליט כל יכול בכדי לפעול למען צדק חברתי (הזמנים שבהם מתרחש הסיפור הם זמנים הסטוריים, אבל לזכותו של הסרט יאמר שהוא אפילו לא מנסה להסביר את זה. אין ולו כיתובית אחת בסרט שתקבע את השנה והמיקום המדויק של המתרחש. מהתלבושות ומהעובדה שגונבים קרח יוצרי הסרט מקווים שנבין לבד).

כבר תחילת הסרט, סיקוונס כותרות הפתיחה, קובעת את הסגנון: גדול מהחיים, עם תנועות מצלמה דינמיות מאוד (נדמה לי שזו אנימציה מתוחכמת כלשהי, אבל זה לא משנה כרגע), ועם מוסיקה רועמת, תזמורתית, קצבית מאוד. מאוד מבטיח. ואז מתחיל הסרט.

חלק מהדמויות שמאכלסות את "השוד הגדול" בסרט (שאמור להיות) שמח

חלק מהדמויות שמאכלסות את "השוד הגדול" בסרט (שאמור להיות) שמח

ולאט לאט שקעתי אל אכזבה.

להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע קוריאני: הבלש קיי: סוד האלמנה החסודה

טוב, זה כבר סרט הרבה פחות טוב מ"מלחמת החיצים". הוא מבולבל, מסתבך בתוך עצמו, ויש בו עשייה קולנועית די מקרטעת. אבל הוא משעשע.

גם כאן, כמו ב"מלחמת החיצים", מדובר בסרט תקופתי, אבל שלא כמו בסרט ההוא שכל מה שהוא רצה להיות זה סרט פעולה טוב (והוא הצליח), ל"בלש קיי" יש יומרות להעביר מסר לאנשי הדת בקוריאה: אתם צריכים לעשות חשבון נפש. כל המלחמות המתוארות בסרט מקורן ברדיפה על בסיס דת. אבל הסרט כל כך נלעג בדרך שהוא מציג את הקונפליקט הדתי הזה עד שאי אפשר לקחת אותו ברצינות.

הבלש קיי והעוזר. מצחיק. וזהו.

הבלש קיי והעוזר. מצחיק. וזהו.

אז עוברים לעניין השני, עניין הפעולה.

להמשיך לקרוא

פנתר לבן: סרט דוקר

ובשוט האחרון של הסרט רואים את הגיבור עומד על גבעה ומשקיף אל הכנרת. והקוצים שעל הגבעה משקיפים איתו. ועל זה הסרט. על הקוצים שבחיים שלנו. על הגזענות שנמצאת בכל מקום.

זה מאוד קל להגיד: גזעני? אני? מה פתאום? כמה מחברי הטובים ביותר וגו'…

זה הרבה יותר קשה לחשוף את האמת. והאמת העצובה היא שעד כמה שלא נרצה להודות בכך, קשה לנו עם אנשים לא מ'שלנו'. קשה לנו עם ה'אחרים'. הם לוקחים את העבודות שלנו (כפי שמעידה סצינת הפתיחה של "פנתר לבן"); הם לוקחים את הבחורות שלנו (במהלך הסרט מתפתח רומן בין 'הרוסי' לבין 'המרוקאית'); ובכלל, מה זה האוכל  הזה שלהם? בוא ניתן להם סיר מהאוכל שלנו שיקחו הביתה.

לכאורה, "פנתר לבן" אמור להיות סרט שאני לא אוהב. מדובר בסרט איגרוף, ואני לא מחובבי הספורט הזה. ויותר מכך, מדובר בסרט בורקס קלאסי. עימות בין אשכנזים למזרחיים; רומן חוצה מוצא שמאתגר את ההורים; וזאב רווח. אבל יש ב"פנתר לבן" משהו שמוציא את העוקץ מכל הציניות שלי. יש בו משהו מאוד אוטנתי, חם, ואמיתי (והאמת, גם די מפחיד). אני חושב שזה מתחיל בצילום של רם שוויקי. אולי בגלל שהסרט הזה נעשה בשקל וחצי בערך, דני רייספלד הבמאי ורם שוויקי הצלם הלכו על אסתטיקת צילום מלוכלכת בכוונה, כזו שנראית ענייה במתכוון. המצלמה מוחזקת ביד בחלק גדול מהסצינות. היא זזה כל הזמן. אין כאן שוטים מתוכננים היטב, גיאומטרים כאלו. הכל מאוד בסיסי, יורד לאדמה. וזה נותן לי להרגיש שלא מדובר כאן באגדה הוליוודית, או בסרט בורקס שמנסה להקל על הכאב, ולמרוח חומר מאלחש על הגזענות שבנו. להיפך. מדובר בסרט שמוציא החוצה את כל המוגלה הזו. הגזענות שיש בנו פורצת החוצה בכל רגע ורגע בסרט. וזה חי מאוד, אמיתי מאוד, בוטה וקיים. דני רייספלד הבמאי הופך את החסרון שבאין-כסף ליתרון, ומשתמש בעוני שלו כדי לחפור עמוק יותר אל תוך האמת.

המזרחי והאשכנזי בזירת האגרוף. "פנתר לבן"

המזרחי והאשכנזי בזירת האגרוף. "פנתר לבן"

ויש כאן גם בחירת שחקנים מדוקדקת ועבודה מרשימה מאוד עם השחקנים. תגידו מה שתגידו על זאב רווח, עם השנים הוא רק משתבח.

להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע קוריאני: מלחמת החיצים

זה לא שזה סרט כזה גדול.אבל זה בידור מעולה.

העניין הוא כזה: אני לא ממש מתלהב מסרטי פעולה. אבל אם כבר, אז קוריאנים. הם חסרי פחד, הקוריאנים האלו. כבר בסצינה הראשונה של "מלחמת החיצים" נכרת איזה ראש, דם משפריץ לכל הכיוונים, ויש גם איזה כלב אכזר שנושך חזק מאוד. תראו לי סרט אמריקאי פופולרי שיראה לכם מראות כאלו, ועוד בסצינה הראשונה…

אבל זה לא רק זה. אמנם התסריט של "מלחמת החיצים" הוא רזה עד כמעט לא קיים (בעיקרון: יש כאן צבא פולש שלוקח כמעט עם שלם כבן ערובה, ויש כאן לוחם אמיץ שמשחרר את בני הערובה, כולל את האחת שהוא הבטיח לשמור עליה מכל משמר. לא ממש מקורי), וגם יש כאן ריח קל-עד-לא-כל-כך-קל של לאומנות, אבל לבמאי של "מלחמת החיצים" (אחד בשם האן-מין קים) יש יכולת פנומנלית לבנות מתח ולצלם אקשן. כבר הסצינה הראשונה של הסרט היא תצוגת תכלית מרתקת של היכולת הזו: מצלמה רועדת, עריכה מסחררת חושים, ובעיקר, עבודה עצומה ממש עם המוסיקה. כל הסרט, ממש כולו, מציג שליטה נפלאה של הבמאי בקצב הסרט. הוא יודע בדיוק מתי להגביר את הקצב, ומתי להאט. הוא יודע איך להרים את המתח בהדרגה עד לשיא, ומתי לשחרר (אני לא אתפלא אם האן-מין קים יהפוך לבן הטיפוחים של פול גרינגראס. ל"מלחמת החיצים" יש שינויים בקצב הדומים בפנומנליות שלהם למה שראיתי ב"קפטן פיליפס").

ביער ביער ביער נרקוד נרקוד. מתוך "מלחמת החיצים"

ביער ביער ביער נרקוד נרקוד. מתוך "מלחמת החיצים"

להמשיך לקרוא

וואג'דה: הילדה עם האופניים

מאוד קל להיות ציניים בקשר לפרויקט הזה. מאוד קל להגיד, למשל: הו, האקזוטיקה! סרט מסעודיה, הממ… בוא באמת נראה איך זה שם. לא שזה סרט טוב, כן?! אבל… הו, האקזוטיקה…

אפשר גם להגיד: הו, הניצול! שוב סרט שמשתמש בילדים בשביל להעביר מסרים יענו חתרניים. ולא סתם ילדים. ילדות. מסרים פמיניסטיים בעזרת סיפור על ילדות מתבגרות. הרי ראינו הרבה סרטים מהאיזור הזה של העולם שעושה שימוש בילדים כדי להעביר מסרים ("צבע גן עדן" ו"ילדי גן עדן" של מג'יד מג'ידי, "טאראנה בת 15", גם הוא מאירן, ועוד כמה). הו, הניצול…

ואפשר אפילו להגיד: בטח שלחייפה אל מנסור, הבמאית, יש יכולת לעשות סרט שכזה, שמבקר את השלטון, אבל רק בקטנה, לא באמת. הרי היא מגיעה מהצד העשיר יותר של האוכלוסיה. יש לה כסף ויש לה קשרים. זה לא באמת סרט בועט.

אפשר להיות רע לב וציני. אבל "וואג'דה" זה לא סרט לציניים. אלו יפסידו חוויה מרגשת ויפה, גם אם היא לא באמת תזיז משהו אמיתי.

"וואג'דה" מנסה להיות סרט פמינסטי מתחת לרעלת האיסלאם. ובמגע של צמר גפן מלטף הוא גם מצליח. אבל הוא קודם מספר סיפור אנושי של התבגרות. סיפור של ילדה פשוטה שרואה חבר שלה (עוד לפני שזה הופך להיות סיפור אהבה של מבוגרים. הם עדיין ילדים). הילד הזה רוכב על אופניים. אז גם היא רוצה. אבל ילדה על אופניים?! זה לא צנוע. זה אסור. והילדה שלנו, וואג'דה, עצמאית ודעתנית. היא תעשה הכל כדי לקנות לעצמה אופניים. אז היא מנסה לחסוך כסף. ואז היא שומעת שבבית הספר יש תחרות לימודי קוראן. מי שתראה ידע גדול יותר תזכה בפרס כספי. אז היא מקדישה את עצמה ללימודי קוראן (שאגב, לא נראים יותר מדי בסרט) כדי לעשות משהו שהוא לכאורה כנגד חוקי הקוראן.

הילדה עם האופניים. וואג'דה

הילדה עם האופניים. וואג'דה

להמשיך לקרוא

קולנוע קוריאני 2013: פרסים, והקדמה לפסטיבל

בשבוע הבא יתקיים בסינמטקים פסטיבל סרטים קוריאנים. כבכל שנה מקבץ המנהל האמנותי של הפסטיבל, רון פוגל, כמה סרטים מאחת מתעשיות הקולנוע המעניינות ביותר בעולם, ומציג אותם לקהל הרעב לקולנוע קצת אחר. כפי שכתבתי כבר בשנים שעברו, הקולנוע הקוריאני, כפי שאני מבין אותו, הוא בדיוק כמו האמריקאי, רק הרבה יותר טוב. הקוריאנים מצוינים בסרטי ז'אנר, אבל שלא כמו האמריקאים, הם שמים פס על הגבלות הצנזורה, כך שבמקום שבו הקולנוע האמריקאי מצנזר את עצמו מלהראות סקס או אלימות קשה המתבקשת מהסיטואציה, הקוריאנים הולכים עד הסוף.

בונג ג'ון הו, מטובי הבמאים בעולם כיום לטעמי, עובר גיהנום בימים אלו. כמו עמיתו פארק צ'אן ווק, גם הוא קיבל השנה הזדמנות לעשות סרט באנגלית לקהל בינלאומי. צ'אן ווק עשה את "סטוקר" (עם ניקול קידמן), אבל הביקורת העולמית דחתה את הסרט הזה בשאט נפש (ובצדק. ראיתי את הסרט בסוכות האחרון בפסטיבל המדע הבדיוני בת"א. סרט מאוד מפוספס). ג'ון הו התעכב מעט עם סרטו, Snowpiercer, בעיקר כי הוא נכנס למלחמת עולם עם המפיקים האמריקאים, הארווי ובוב ווינסטין. הם דורשים ממנו לקצץ מהסרט חלקים מסוימים, אבל הוא מתעקש. בינתיים הסרט יצא להפצה בגרסת הבמאי בקוריאה, והוצג כבר גם לביקורת העולמית בפסטיבל הסרטים בבוסאן, קוריאה, והתגובות חמות מאוד (ויש גם בעברית: פבלו אוטין ראה, אהב, וכתב על הסרט כאן). הסרט זוכה להצלחה בנמל הבית שלו, וכרגע ההפצה העולמית (כולל בישראל) ממתינה לתוצאות הקרב בין האמריקאים לקוריאני בנוגע לאיזו גרסה שאר העולם יזכה לראות: המקוצרת או המקורית.

בדברי ההקדמה שלו לפסטיבל כותב רון פוגל שהסרטים שיוקרנו בפסטיבל השנה שייכים לז'אנר הסרט התקופתי שהפך לנפוץ מאוד בקוריאה בשנים האחרונות. אני מוכרח להודות שבהתחלה קצת התאכזבתי לקרוא את המילים האלו. באופן משונה אני אוהב סרטי תקופה בריטיים, מסודרים כאלו, חנוטים בתלבושות מרהיבות החונקות את הרגש העצור, אבל סרטי תקופה שמגיעים מהמזרח הרחוק פחות מעניינים אותי. אני מרגיש שפשוט אין לי גישה להסטוריה הזו, אין לי דרך להבין ולהכיר את העוסקים במלאכה (ממש כמו שאני נרתע מסרטים שייקספירים). אבל אחרי שקראתי קצת על הסרטים עצמם נראה לי שהם אמנם מתרחשים בתקופות קדומות (מאות שנים אחורה), אבל הם בעצם סרטי ז'אנר לכל דבר (במיוחד מסקרנים אותי "מלחמת החיצים" שאמור להיות סרט פעולה עם חיצים במקום אקדחים, ו"השוד הגדול", שלפי התקציר אמור להיות "אושן 11" במאה ה-18). כלומר: הסרטים עצמם מתרחשים בזמנים שאין לי שום מידע עליהם, אבל הקורה בהם מעודכן לכאן ועכשיו, וזה מה שבעצם מעניין אותי.

עיתוי הפסטיבל הוא גם זמן טוב לבדוק מה קורה בקולנוע הקוריאני העכשווי. לפני כשבועיים חולקו בקוריאה פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע, וברשימת הזוכים נמצאים

להמשיך לקרוא