בני ערובה: אימה קרה

לפני כמה שנים הגיע למסכים שלנו סרט יוצא דופן שנקרא "שבע דקות בגן עדן". כבר כמה זמן מדברים אצלנו על ריח אחר בקולנוע שלנו. על אנשים שחושבים אמריקה. מבקרים נופלים לרגליים ומהללים את קשלס ופפושדו ("מי מפחד מהזאב הרע"). עמרי גבעון היה שם לפניהם. בחור צעיר ומוכשר עם חשיבה מקורית וחזון קולנועי מרתק (אני בטוח שאם הוא היה מופקד על "הזאב הרע", הייתי אוהב את הסרט הרבה יותר). "שבע דקות בגן עדן" לא היה סרט בלי בעיות, אבל הוא הביא לקדמת הבמה קול מרתק, מעין דיויד לינץ' בעברית, מבלי שזה ישמע או יראה מגוחך. רמת הפקה מהגבוהות שנראו בארץ, שליטה מרשימה מאוד בקצב מדוד, וחשיבה תסריטאית לא קונבנציונלית הפכו את הסרט ההוא, שמעט מאוד ראו, לחווייה יוצאת דופן (אתם יכולים לתקן את המעוות באתר האינטרנט הקרוב לביתכם).

ההבטחה הגדולה הזו שעמרי גבעון הביא אלינו עדיין צריכה להתממש בצורת פיצ'ר נוסף, מדהים אף יותר.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קדריט תמונה: עמית ברלוביץ'.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קרדיט תמונה: עמית ברלוביץ'.

בינתיים גבעון ממשיך ליצור, הפעם לטלויזיה. "בני ערובה", סדרה שהוא שותף בכתיבתה ובבימויה, שבה ומוכיחה שהאיש הזה מוכשר כשד, אם כי גם כאן יש לי השגות. אולי בטלויזיה, ובמיוחד בטלויזיה מסחרית, צריך לעשות פשרות. אולי אלו הפשרות האלו שמונעות מ"בני ערובה" להיות השוס שהיא יכולה להיות. ועדיין יש משהו די מהפנט בצפייה בסיפור הדי מחריד הזה.

הסיפור המרכזי של הסדרה להמשיך לקרוא