בני ערובה: אימה קרה

לפני כמה שנים הגיע למסכים שלנו סרט יוצא דופן שנקרא "שבע דקות בגן עדן". כבר כמה זמן מדברים אצלנו על ריח אחר בקולנוע שלנו. על אנשים שחושבים אמריקה. מבקרים נופלים לרגליים ומהללים את קשלס ופפושדו ("מי מפחד מהזאב הרע"). עמרי גבעון היה שם לפניהם. בחור צעיר ומוכשר עם חשיבה מקורית וחזון קולנועי מרתק (אני בטוח שאם הוא היה מופקד על "הזאב הרע", הייתי אוהב את הסרט הרבה יותר). "שבע דקות בגן עדן" לא היה סרט בלי בעיות, אבל הוא הביא לקדמת הבמה קול מרתק, מעין דיויד לינץ' בעברית, מבלי שזה ישמע או יראה מגוחך. רמת הפקה מהגבוהות שנראו בארץ, שליטה מרשימה מאוד בקצב מדוד, וחשיבה תסריטאית לא קונבנציונלית הפכו את הסרט ההוא, שמעט מאוד ראו, לחווייה יוצאת דופן (אתם יכולים לתקן את המעוות באתר האינטרנט הקרוב לביתכם).

ההבטחה הגדולה הזו שעמרי גבעון הביא אלינו עדיין צריכה להתממש בצורת פיצ'ר נוסף, מדהים אף יותר.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קדריט תמונה: עמית ברלוביץ'.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קרדיט תמונה: עמית ברלוביץ'.

בינתיים גבעון ממשיך ליצור, הפעם לטלויזיה. "בני ערובה", סדרה שהוא שותף בכתיבתה ובבימויה, שבה ומוכיחה שהאיש הזה מוכשר כשד, אם כי גם כאן יש לי השגות. אולי בטלויזיה, ובמיוחד בטלויזיה מסחרית, צריך לעשות פשרות. אולי אלו הפשרות האלו שמונעות מ"בני ערובה" להיות השוס שהיא יכולה להיות. ועדיין יש משהו די מהפנט בצפייה בסיפור הדי מחריד הזה.

הסיפור המרכזי של הסדרה שולח אותי היישר לאין ספור סדרות פעולה אמריקאיות, ובעיקר לטובות שבהן (נגיד, "24"). חבורה של שכירי חרב משתלטים על משפחה, לוקחים אותם בני ערובה. הדרישה שלהם: אם המשפחה עומדת לנתח את ראש הממשלה. היא צריכה לגרום לו למות, או שמשפחתה תומת. קונספט פשוט ומחריד. "24" היתה מלאה בתיאוריות קונספירציה שכאלו. לג'ק באואר היה קו ישיר לנשיא ארה"ב. ביומיומי. אהלן אדוני הנשיא. בגרסה הישראלית: בוקר טוב, אדוני ראש הממשלה. פשוט. יומיומי.

אבל במקום שבו "24" היתה רצף סוחף של אקשן הסגור בסד לוחץ של זמן (שהרי כל הקונספט של הסדרה ההיא היה זמן), עמרי גבעון, כמו בסרט ההוא שלו, מטפל בעניינים באזמל של מנתחים. בשקט. בקור רוח. בקור צונן ומקפיא. במקום להגביר את האדרנלין, לביים בקצב, עמרי גבעון מתעניין יותר במכניקה, בסיפור. ויש כאן מקומות שלהרגשתי הבוסים שלו בערוץ המסחרי ישבו לו על הראש ודרשו מתח. אז הוא הביא להם מתח מגושם, מעושה, לא אפקטיבי. זה לא בדם של עמרי גבעון. הוא מנסה לבנות מתח בכלים של מוסיקה ועריכה מוגברת יותר, אבל זה מרגיש מלאכותי, כאילו לא אורגני לסדרה. כאילו עמרי גבעון רצה לעשות משהו אחד, אבל מישהו מסובב לו את היד ומכריח אותו להכניס לסדרה אלמנטים שהוא לא אמון עליהם.

אבל עמרי גבעון כן טוב באוירה. ביצירת אימה. הוא יודע לעבוד עם שחקנים. ב"שבע דקות בגן עדן" זו היתה ריימונד אמסלם. כאן זו איילת זורר (בחיאת איילת, תחזרי ארצה. יש לנו אחלה קולנוע וטלויזיה בישראל. אני רוצה לראות אותך כאן, מדברת עברית, לא שם, מדברת אנגלית בתפקיד טרוריסטית ג' בסרט פעולה נחות). זורר, כמו כל הקאסט כאן, שומרת על פאסון. על קור רוח. מאוד קל להתפרק ולהיכנס לפאניקה כשאקדחים מכוונים לראש שלך, וכשיורים באדם מול הפנים שלך. נחמד לראות את יואב רוטמן מ"מבול" מתבגר יפה. ואת הילה וידור מתפתחת לכיוונים חדשים (חכו ל"לוויה בצהרים". מועמדות לאופיר ב-2014 מובטחת). ויש את מיכה סלקטר, שחקן נהדר שמקבל מעט מדי תפקידים (בפרק הראשון הוא עדיין בהלם, בפרק השלישי הוא כבר מעכל ומתחיל לפעול עצמאית). גם חיים שריר, המפיק הותיק, ממשיך לנסות להתפתח. אחרי שהפתיע וריגש אותי מאוד בתפקיד האב ב"למלא את החלל", כאן הוא שוב מביא את הפרסונה הרגועה שלו לתפקיד הרופא היריב של זורר. במקום להפוך את היריבות הזו לקרב דמים, שריר, בהדרכתו החכמה של גבעון, מוריד את הקרב אל מתחת לפני השטח.  ויש אפילו את מיקי לאון, מעין דב אדם גס מראה, שכבר הפגין את חספוסו ב"רווקה פלוס", מלוהק כאן בחוכמה לתפקיד אחד הפושעים, ועוד יותר בחוכמה להכי חמום מוח מביניהם. הוא לא שחקן גדול לטעמי, הלאון הזה, אבל אם מישהו ירצה לעשות משהו סטייל סטאלון בישראל, הוא יכול להיות כוכב האקשן הראשון של ישראל. מסה מפחידה יש ללאון הזה.

הקאסט של "בני ערובה". קר ומרשים.

הקאסט של "בני ערובה". קר ומרשים.

כל הקאסט, בהדרכתו של גבעון, שומר על ענייניות, על קור רוח. יש כאן אולי קצת יותר מדי קווי סיפור, אבל העריכה ביניהם מצליחה לשמור על עניין בכל אחד מהם. ורמת ההפקה גם כאן היא מהגבוהות שנראו.

עמרי גבעון, גם כאן, מביא ריח של אמריקה (את הריח של הדברים הטובים משם) אל ישראל. הוא יונק מתוך סרטי הקונספירציה, מתוך דרמות הפעולה האמריקאיות. חשוב שהוא יעשה דברים בארץ. ייצור עוד. חשוב שעל כל דרמה (משובחת) של ניר ברגמן יהיה גם משהו עם ריח לא מכאן, ועם זאת מאוד ישראלי (עוד לפני שירושלים הפכה להיות ה-דבר האופנתי בקולנוע הישראלי, עמרי גבעון מיקם את "שבע דקות בגן עדן" בעיר הבירה).  במקום שבו אני מאוכזב מקשלס ופפושדו, שאמנם יוצרים יצירות עם הפקה עשירה מאוד, ועם מוח חולני כראוי, עמרי גבעון מביא לשם גם ערך מוסף. חשיבה של מעבר לספקטקל. "בני ערובה" אולי קצת נחנקת מדרישות המפיקים, אבל גבעון מביא למסך עוד שלב בהבטחה הגדולה הזו שאמורה להתממש מתישהו בעתיד (הלא רחוק, אני מקווה).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בני ערובה: אימה קרה

  1. ואחרי שראיתי את 7 דק׳ , בהחלט חוויה יוצאת דופן.. אהבתי, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s