דיברנו מספיק: סרט דהוי

אתה פוגש בחורה. אתה נדלק על בחורה. יש בה משהו. היא אומרת משהו מצחיק. יש משהו באיך שהיא נראית. באיך שהיא הולכת. בדרך המאוד מיוחדת שבה היא מדברת. יש זיקוקי דינור. אתם מתחילים לצאת. ולאט לאט אתה מתחיל להתרגל אליה. הדברים המיוחדים כל כך שלה הם כבר לא כל כך מיוחדים. אתה כבר רגיל אליהם.

ניקול הולופסנר היא מסוג הבמאיות שאני אמור לאהוב. הסרטים שלה הם אנושיים כאלו, חמים כאלו, מבוססים על אינטראקציות בין דמויות כתובות היטב, משוחקות היטב. הכל אמור לשבת עלי בול. אבל אף פעם לא ממש אהבתי את הסרטים שלה. ראיתי שניים שלה בעבר: Walking and Talking (שהופץ בארץ בשם "חברות וחתולים") ו Lovely and Amazing (שהופץ בארץ בשם "ממש מושלמות"). שניהם היו סרטים שהייתי אמור לאהוב, אבל לא אהבתי. זה לא שיש לי משהו רע במיוחד לומר על הסרטים שלה. הם פשוט מאוד יבשים.

אני חושב שהעניין הוא שכל סרט מציג לנו דמויות חדשות. דמויות שאני צריך ללמוד לאהוב. ובשביל זה אני צריך להידלק. לקבל איזושהי שנינה מיוחדת. איזושהי קריצה יוצאת דופן. איזושהי בדיחה מגניבה. ניקול הולופסנר מדלגת על השלב הזה. היא הולכת ישר לשלב בו אנחנו כבר מכירים את הדמויות. אל השלב שאחרי זיקוקי הדינור. אל השגרה. וכאן הבעיה העיקרית שלי איתה: זה לא שזה לא צריך להיות שם, אבל הדרמה צריכה את העליות והירידות המתוכננות, את ההידלקות שלי בהתחלה כדי שאוכל ללכת עם הדמות הזו אל תוך השגרה, ואח"כ למשברים, ואח"כ לנחמה. אין את המסע הרגשי הזה אצל הולופסנר. אצלה זה הכל בקו אחד.

וסרטה החדש, "דיברנו מספיק", הזכיר לי בדיוק למה אני לא אוהב אותה. האמת, הייתי צריך לדעת שזה מה שיהיה. הלכתי לראות את הסרט מתוך רצון לראות מה ג'יימס גנדולפיני הגדול עשה לפני שמת. והוא אכן טוב מאוד. ומדברים על ג'וליה לואי דרייפוס כעל מועמדת אפשרית לאוסקר. ואני לא אתפלא אם זה יקרה. הם כל כך רגילים, אמינים, פשוטים. קל מאוד להאמין לרוב מה שקורה על המסך. אבל גם בסרטיה הקודמים עבדה הולופסנר עם שחקנים מעולים. וגם שם הם היו כאלו.

והבעיה היתה אותה הבעיה:

הכל כל כך להמשיך לקרוא