דיברנו מספיק: סרט דהוי

אתה פוגש בחורה. אתה נדלק על בחורה. יש בה משהו. היא אומרת משהו מצחיק. יש משהו באיך שהיא נראית. באיך שהיא הולכת. בדרך המאוד מיוחדת שבה היא מדברת. יש זיקוקי דינור. אתם מתחילים לצאת. ולאט לאט אתה מתחיל להתרגל אליה. הדברים המיוחדים כל כך שלה הם כבר לא כל כך מיוחדים. אתה כבר רגיל אליהם.

ניקול הולופסנר היא מסוג הבמאיות שאני אמור לאהוב. הסרטים שלה הם אנושיים כאלו, חמים כאלו, מבוססים על אינטראקציות בין דמויות כתובות היטב, משוחקות היטב. הכל אמור לשבת עלי בול. אבל אף פעם לא ממש אהבתי את הסרטים שלה. ראיתי שניים שלה בעבר: Walking and Talking (שהופץ בארץ בשם "חברות וחתולים") ו Lovely and Amazing (שהופץ בארץ בשם "ממש מושלמות"). שניהם היו סרטים שהייתי אמור לאהוב, אבל לא אהבתי. זה לא שיש לי משהו רע במיוחד לומר על הסרטים שלה. הם פשוט מאוד יבשים.

אני חושב שהעניין הוא שכל סרט מציג לנו דמויות חדשות. דמויות שאני צריך ללמוד לאהוב. ובשביל זה אני צריך להידלק. לקבל איזושהי שנינה מיוחדת. איזושהי קריצה יוצאת דופן. איזושהי בדיחה מגניבה. ניקול הולופסנר מדלגת על השלב הזה. היא הולכת ישר לשלב בו אנחנו כבר מכירים את הדמויות. אל השלב שאחרי זיקוקי הדינור. אל השגרה. וכאן הבעיה העיקרית שלי איתה: זה לא שזה לא צריך להיות שם, אבל הדרמה צריכה את העליות והירידות המתוכננות, את ההידלקות שלי בהתחלה כדי שאוכל ללכת עם הדמות הזו אל תוך השגרה, ואח"כ למשברים, ואח"כ לנחמה. אין את המסע הרגשי הזה אצל הולופסנר. אצלה זה הכל בקו אחד.

וסרטה החדש, "דיברנו מספיק", הזכיר לי בדיוק למה אני לא אוהב אותה. האמת, הייתי צריך לדעת שזה מה שיהיה. הלכתי לראות את הסרט מתוך רצון לראות מה ג'יימס גנדולפיני הגדול עשה לפני שמת. והוא אכן טוב מאוד. ומדברים על ג'וליה לואי דרייפוס כעל מועמדת אפשרית לאוסקר. ואני לא אתפלא אם זה יקרה. הם כל כך רגילים, אמינים, פשוטים. קל מאוד להאמין לרוב מה שקורה על המסך. אבל גם בסרטיה הקודמים עבדה הולופסנר עם שחקנים מעולים. וגם שם הם היו כאלו.

והבעיה היתה אותה הבעיה:

הכל כל כך דהוי כאן. כאילו כולנו הולכים כל הזמן בפיג'מות ונעלי בית. ואם יוצאים: בבגדים פשוטים. לא בשמלות ערב וחליפות. אבל, כפי שאמרתי, זו גם הבעיה שלי עם הסרט הזה: אם הוא לא מראה לי את אותם רגעים נוצצים, אני לא הולך איתו לרגעים האלו של נעלי הבית.

Why so serious. מתוך "דיברנו מספיק"

Why so serious. מתוך "דיברנו מספיק"

יותר מכך, בזמן שהעלילה המרכזית כתובה כקומדיה מהודקת, אפקטיבית, ומעניינת, סיפורי המשנה נדמים כמודבקים: מחברתה הכי טובה של הבת שנמצאת יותר אצל הדמות הראשית מאשר אצל האמא המקורית שלה. במהלך הסרט היא מוצאת סיבות יותר ויותר מופרכות להימצאותה שם עד שמהר מאוד זה הופך למשהו לא מציאותי כל כך בסרט המאוד מציאותי הזה. והחברה (טוני קולט, שחקנית שאני מאוד מסמפט בד"כ, שאפילו לא טרחה הפעם להעלים את המבטא האוסטרלי שלה) ובעלה, והסיפור התמוה שלהם עם עוזרת הבית שלהם – לעומת הסיפור המרכזי שכתוב כמו קומדיית מצבים קלאסית, לא ממש ברור מה קורה שם עם עוזרת הבית.

אני מניח שזה קל מאוד ללא מעט אנשים ליפול בקסם של הולופסנר. היא לא עושה סרטי אפקטים. היא עושה סרטים אנושיים כאלו, על אנשים, על מערכות יחסים, והיא מביאה לסרטיה נקודת מבט נשית. הכל נכון. אבל הסרטים שלה חסרי קסם, חסרי חן. אין להם את הניצוץ הדרוש להדליק אותי. זה פשוט לא עובד עלי. "דיברנו מספיק" אמנם לא סרט רע בעיניי, ויש לו את הרגעים שלו, אבל, למרות כל הרצון הטוב, אני לא הצלחתי להיסחף בשיירת השבחים שהסרט הזה גורף.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דיברנו מספיק: סרט דהוי

  1. לא ראיתי עדיין את "דיברנו מספיק" אבל אני מאמין שאוהב אותו. אהבתי את כל סרטיה הקודמים של הולופסנר. בעיניי היא במאית ותסריטאית נפלאה. תראה את "חברות עם כסף" ואת "לתת מהלב". סרטים נהדרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s