קולנוע קוריאני 2013: פרסים, והקדמה לפסטיבל

בשבוע הבא יתקיים בסינמטקים פסטיבל סרטים קוריאנים. כבכל שנה מקבץ המנהל האמנותי של הפסטיבל, רון פוגל, כמה סרטים מאחת מתעשיות הקולנוע המעניינות ביותר בעולם, ומציג אותם לקהל הרעב לקולנוע קצת אחר. כפי שכתבתי כבר בשנים שעברו, הקולנוע הקוריאני, כפי שאני מבין אותו, הוא בדיוק כמו האמריקאי, רק הרבה יותר טוב. הקוריאנים מצוינים בסרטי ז'אנר, אבל שלא כמו האמריקאים, הם שמים פס על הגבלות הצנזורה, כך שבמקום שבו הקולנוע האמריקאי מצנזר את עצמו מלהראות סקס או אלימות קשה המתבקשת מהסיטואציה, הקוריאנים הולכים עד הסוף.

בונג ג'ון הו, מטובי הבמאים בעולם כיום לטעמי, עובר גיהנום בימים אלו. כמו עמיתו פארק צ'אן ווק, גם הוא קיבל השנה הזדמנות לעשות סרט באנגלית לקהל בינלאומי. צ'אן ווק עשה את "סטוקר" (עם ניקול קידמן), אבל הביקורת העולמית דחתה את הסרט הזה בשאט נפש (ובצדק. ראיתי את הסרט בסוכות האחרון בפסטיבל המדע הבדיוני בת"א. סרט מאוד מפוספס). ג'ון הו התעכב מעט עם סרטו, Snowpiercer, בעיקר כי הוא נכנס למלחמת עולם עם המפיקים האמריקאים, הארווי ובוב ווינסטין. הם דורשים ממנו לקצץ מהסרט חלקים מסוימים, אבל הוא מתעקש. בינתיים הסרט יצא להפצה בגרסת הבמאי בקוריאה, והוצג כבר גם לביקורת העולמית בפסטיבל הסרטים בבוסאן, קוריאה, והתגובות חמות מאוד (ויש גם בעברית: פבלו אוטין ראה, אהב, וכתב על הסרט כאן). הסרט זוכה להצלחה בנמל הבית שלו, וכרגע ההפצה העולמית (כולל בישראל) ממתינה לתוצאות הקרב בין האמריקאים לקוריאני בנוגע לאיזו גרסה שאר העולם יזכה לראות: המקוצרת או המקורית.

בדברי ההקדמה שלו לפסטיבל כותב רון פוגל שהסרטים שיוקרנו בפסטיבל השנה שייכים לז'אנר הסרט התקופתי שהפך לנפוץ מאוד בקוריאה בשנים האחרונות. אני מוכרח להודות שבהתחלה קצת התאכזבתי לקרוא את המילים האלו. באופן משונה אני אוהב סרטי תקופה בריטיים, מסודרים כאלו, חנוטים בתלבושות מרהיבות החונקות את הרגש העצור, אבל סרטי תקופה שמגיעים מהמזרח הרחוק פחות מעניינים אותי. אני מרגיש שפשוט אין לי גישה להסטוריה הזו, אין לי דרך להבין ולהכיר את העוסקים במלאכה (ממש כמו שאני נרתע מסרטים שייקספירים). אבל אחרי שקראתי קצת על הסרטים עצמם נראה לי שהם אמנם מתרחשים בתקופות קדומות (מאות שנים אחורה), אבל הם בעצם סרטי ז'אנר לכל דבר (במיוחד מסקרנים אותי "מלחמת החיצים" שאמור להיות סרט פעולה עם חיצים במקום אקדחים, ו"השוד הגדול", שלפי התקציר אמור להיות "אושן 11" במאה ה-18). כלומר: הסרטים עצמם מתרחשים בזמנים שאין לי שום מידע עליהם, אבל הקורה בהם מעודכן לכאן ועכשיו, וזה מה שבעצם מעניין אותי.

עיתוי הפסטיבל הוא גם זמן טוב לבדוק מה קורה בקולנוע הקוריאני העכשווי. לפני כשבועיים חולקו בקוריאה פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע, וברשימת הזוכים נמצאים

להמשיך לקרוא