פנתר לבן: סרט דוקר

ובשוט האחרון של הסרט רואים את הגיבור עומד על גבעה ומשקיף אל הכנרת. והקוצים שעל הגבעה משקיפים איתו. ועל זה הסרט. על הקוצים שבחיים שלנו. על הגזענות שנמצאת בכל מקום.

זה מאוד קל להגיד: גזעני? אני? מה פתאום? כמה מחברי הטובים ביותר וגו'…

זה הרבה יותר קשה לחשוף את האמת. והאמת העצובה היא שעד כמה שלא נרצה להודות בכך, קשה לנו עם אנשים לא מ'שלנו'. קשה לנו עם ה'אחרים'. הם לוקחים את העבודות שלנו (כפי שמעידה סצינת הפתיחה של "פנתר לבן"); הם לוקחים את הבחורות שלנו (במהלך הסרט מתפתח רומן בין 'הרוסי' לבין 'המרוקאית'); ובכלל, מה זה האוכל  הזה שלהם? בוא ניתן להם סיר מהאוכל שלנו שיקחו הביתה.

לכאורה, "פנתר לבן" אמור להיות סרט שאני לא אוהב. מדובר בסרט איגרוף, ואני לא מחובבי הספורט הזה. ויותר מכך, מדובר בסרט בורקס קלאסי. עימות בין אשכנזים למזרחיים; רומן חוצה מוצא שמאתגר את ההורים; וזאב רווח. אבל יש ב"פנתר לבן" משהו שמוציא את העוקץ מכל הציניות שלי. יש בו משהו מאוד אוטנתי, חם, ואמיתי (והאמת, גם די מפחיד). אני חושב שזה מתחיל בצילום של רם שוויקי. אולי בגלל שהסרט הזה נעשה בשקל וחצי בערך, דני רייספלד הבמאי ורם שוויקי הצלם הלכו על אסתטיקת צילום מלוכלכת בכוונה, כזו שנראית ענייה במתכוון. המצלמה מוחזקת ביד בחלק גדול מהסצינות. היא זזה כל הזמן. אין כאן שוטים מתוכננים היטב, גיאומטרים כאלו. הכל מאוד בסיסי, יורד לאדמה. וזה נותן לי להרגיש שלא מדובר כאן באגדה הוליוודית, או בסרט בורקס שמנסה להקל על הכאב, ולמרוח חומר מאלחש על הגזענות שבנו. להיפך. מדובר בסרט שמוציא החוצה את כל המוגלה הזו. הגזענות שיש בנו פורצת החוצה בכל רגע ורגע בסרט. וזה חי מאוד, אמיתי מאוד, בוטה וקיים. דני רייספלד הבמאי הופך את החסרון שבאין-כסף ליתרון, ומשתמש בעוני שלו כדי לחפור עמוק יותר אל תוך האמת.

המזרחי והאשכנזי בזירת האגרוף. "פנתר לבן"

המזרחי והאשכנזי בזירת האגרוף. "פנתר לבן"

ויש כאן גם בחירת שחקנים מדוקדקת ועבודה מרשימה מאוד עם השחקנים. תגידו מה שתגידו על זאב רווח, עם השנים הוא רק משתבח.

להמשיך לקרוא