פנתר לבן: סרט דוקר

ובשוט האחרון של הסרט רואים את הגיבור עומד על גבעה ומשקיף אל הכנרת. והקוצים שעל הגבעה משקיפים איתו. ועל זה הסרט. על הקוצים שבחיים שלנו. על הגזענות שנמצאת בכל מקום.

זה מאוד קל להגיד: גזעני? אני? מה פתאום? כמה מחברי הטובים ביותר וגו'…

זה הרבה יותר קשה לחשוף את האמת. והאמת העצובה היא שעד כמה שלא נרצה להודות בכך, קשה לנו עם אנשים לא מ'שלנו'. קשה לנו עם ה'אחרים'. הם לוקחים את העבודות שלנו (כפי שמעידה סצינת הפתיחה של "פנתר לבן"); הם לוקחים את הבחורות שלנו (במהלך הסרט מתפתח רומן בין 'הרוסי' לבין 'המרוקאית'); ובכלל, מה זה האוכל  הזה שלהם? בוא ניתן להם סיר מהאוכל שלנו שיקחו הביתה.

לכאורה, "פנתר לבן" אמור להיות סרט שאני לא אוהב. מדובר בסרט איגרוף, ואני לא מחובבי הספורט הזה. ויותר מכך, מדובר בסרט בורקס קלאסי. עימות בין אשכנזים למזרחיים; רומן חוצה מוצא שמאתגר את ההורים; וזאב רווח. אבל יש ב"פנתר לבן" משהו שמוציא את העוקץ מכל הציניות שלי. יש בו משהו מאוד אוטנתי, חם, ואמיתי (והאמת, גם די מפחיד). אני חושב שזה מתחיל בצילום של רם שוויקי. אולי בגלל שהסרט הזה נעשה בשקל וחצי בערך, דני רייספלד הבמאי ורם שוויקי הצלם הלכו על אסתטיקת צילום מלוכלכת בכוונה, כזו שנראית ענייה במתכוון. המצלמה מוחזקת ביד בחלק גדול מהסצינות. היא זזה כל הזמן. אין כאן שוטים מתוכננים היטב, גיאומטרים כאלו. הכל מאוד בסיסי, יורד לאדמה. וזה נותן לי להרגיש שלא מדובר כאן באגדה הוליוודית, או בסרט בורקס שמנסה להקל על הכאב, ולמרוח חומר מאלחש על הגזענות שבנו. להיפך. מדובר בסרט שמוציא החוצה את כל המוגלה הזו. הגזענות שיש בנו פורצת החוצה בכל רגע ורגע בסרט. וזה חי מאוד, אמיתי מאוד, בוטה וקיים. דני רייספלד הבמאי הופך את החסרון שבאין-כסף ליתרון, ומשתמש בעוני שלו כדי לחפור עמוק יותר אל תוך האמת.

המזרחי והאשכנזי בזירת האגרוף. "פנתר לבן"

המזרחי והאשכנזי בזירת האגרוף. "פנתר לבן"

ויש כאן גם בחירת שחקנים מדוקדקת ועבודה מרשימה מאוד עם השחקנים. תגידו מה שתגידו על זאב רווח, עם השנים הוא רק משתבח.

 הפאוזות שהוא לוקח במשפטים שלו מדויקות מאוד, מראות שהוא כבר שועל קרבות ותיק וזקן, אבל שכוחו עדיין במותניו. הוא אולי האיש הטוב, הזה שעוזר, אבל גם בו יש עדיין ניצני גזענות (הוא זה שבא לבן טיפוחיו הרוסי ואומר לו: תרד מהבת שלי). וכל שאר הקאסט: וואו. יבגני אורלוב מביא ל"פנתר לבן" תצוגת משחק עוצמתית ונדירה המשלבת כוח פיסי חזק ורגישות גדולה. לצידו, אחד בשם וולקן, קירח, גדול, מפחיד, המשחק את אחיו הגנגסטר. ובתפקיד הבחורה, מיטל גל סוויסה, תגלית רעננה, שמתחילה את הסרט כקישוט יפה, אבל עם התקדמות העלילה היא הופכת לאדם שקל להאמין לו, עם רגישות ואמונה בוערת באהבה, באינטגרציה של התפוצות.

לכאורה "פנתר לבן" הוא סרט נוסחה. נפש אשכנזי שמסובך עם החוק בעקבות פעולות ונדליזם ואלימות כנגד כל מי שלא רוסי ניצלת בעקבות מפגש עם הישראלי השורשי, המזרחי שגם הוא סבל פעם מגזענות, ועכשיו הוא זה שמנהל את העניינים. אבל עם הצגות משחק שכאלו, ועם צילום שכזה, כל הקופסה הלכאורה מאוד צפויה הזו מקבלת חיים אמיתיים. השימוש החכם והלא מתלהם שדני רייספלד עושה במוסיקה היפה שכתב אלון אוחנה לסרט רק מוסיף לרגש העצום הפורץ מהסרט שלו ברגעים מסוימים, ולהרגשת האוטנתיות הבוטה והחזקה שנודפת מהסרט הזה. הגזענות בחברה הישראלית חיה וקיימת. היא בכל פינה. והפינה הזו שבטבריה, שבה מתרחש הסרט, היא רק מראה קטנה לכל החברה הישראלית בכל מקום: באשדוד, בבית שמש, בבאר שבע, בתל אביב.  דרך סיפור פשוט על רומן לכאורה אסור בין בחור לבחורה, ועל שוטר/ מנהל מועדון איגרוף מזרחי שמציל את נפשו של אשכנזי אבוד- הסרט הזה מעלה אל פני השטח אמת לא נעימה על עצמנו. יש כאן חווייה רגשית חזקה, אבל אחרי שיוצאים מהאולם מתחילים לחשוב על הדקירה הזו בצד שהסרט הזה הביא לנו. על עד כמה אנחנו גזענים. האינסטינקט שלנו הוא לומר: 'גזענים? אנחנו? מה פתאום?". אחרי שתראו את הסרט תחשבו שוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s