כחול הוא הצבע החם ביותר: כבד

המכות האלו בטוסיק

אז זה הסרט הכי מדובר השנה בעולם. והנה הוא מגיע גם למסכים שלנו. אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם בקאן. אחרי שזכה לתשבוחות בלתי נגמרות של מבקרים בכל רחבי העולם. ואחרי שגרם לריב מתוקשר בין אחת משחקניותיו לבין הבמאי, הנה, גם אנחנו בישראל, יכולים לשפוט (ואגב, בישראל הסרט יוצא רק חודשיים אחרי שהוא יצא במדינת המקור שלו, צרפת. יפה לראות סרט כל כך מדובר שיוצא אצלנו בזמן, ולא נדחה עד אין קץ).

אבל אחרי כל זה אני נאלץ לקחת את הצד של השחקנית במריבה שלה עם הבמאי. היא טענה שהיה בלתי אפשרי לעבוד איתו. שהוא לא יודע מה הוא רוצה. שהוא מצלם אין ספור טייקים, ולא ממש מכוון את השחקיות לכיוון הרצוי. ובעיקר היו לה טענות לסצינות הסקס בסרט.

אה, כן. הקלישאות. גם הן כאן. שמש האהבה של שתי הבנות ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"

אה, כן. הקלישאות. גם הן כאן. שמש האהבה של שתי הבנות ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"

אני מסכים עם לאה סיידו. במהלך הסרט המאוד ארוך הזה (שלוש שעות) הרגשתי שהטכניקה של הבמאי מאוד לוקה בחסר. וכן, גם בסצינות הסקס המאוד נועזות שלו הרגשתי שאין בהן כיוון. למעשה, הדרך היחידה שבה יכולתי לדעת מתי הסצינה הזאת הולכת להיגמר היא להקשיב לאנחות של השחקניות. רק כשהן שוככות לאט הבנתי שנגמר. כי אין התחלה, או אמצע, או סוף, לסצינות האלו. או לסצינות בכלל. הדבר מגיע לידי כך שהשחקניות מכות אחת לשניה באחוריים. המכות האלו הרגישו לי כמו צעד של יאוש. כמו נסיון ליצור איזשהו אלתור על המקום מכיוון שהבמאי לא נותן הוראות ולא חותך את הסצינה. זה לא היה כתוב בתסריט, ולא נאמר לשחקניות במפורש לפני הצילום. אז הן מנסות לרענן את הסצינה הבלתי נגמרת הזאת.

אבל זה רק סימפטום. זה לא רק סצינות הסקס. זה כמעט כל הסרט. חלק גדול ממנו בנוי מסצינות ארוכות של שיחה. עבדלעטיף קשיש הבמאי בונה את הסצינות האלו בצורה מאוד פשוטה (שלא לומר פשטנית): הסצינות האלו בנויות בעיקר מצילומים של קלוז אפים של שני הדוברים, כאשר הוא מרבה לחתוך בעריכה בין השחקנים. והמצלמה תמיד מוחזקת ביד, רועדת קצת. איכשהו זה הרגיש לי כמו במאי שלא בדיוק יודע איך לביים את שני השחקנים, אז הוא מצלם אותם מדברים מאוד מקרוב, וחותך בין אחד לשני כשנראה לו.

במהלך הצפיות בסצינות האלו חשבתי על ג'סי וסלין, גיבורי סדרת "לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות". חשבתי למה אני כל כך האמנתי לדמויות האלו, שגם הן דיברו ודיברו בלי סוף, וגם הן, כמו הדמויות ב"כחול הוא צבע חם", מדברות גם על פילוסופיה ועל אמנות, אבל לג'סי וסלין נקשרתי בצורה כל כך חזקה וישירה, ואילו הדמויות בסרט החדש הותירו אותי אדיש. ריצ'רד לינקלייטר צילם את השיחות הארוכות בין ג'סי וסלין בטייקים ארוכים, נותן לי אורך נשימה, ובעיקר נותן לי להיות עם הדמויות. במיוחד זכורה לי הסצינה השנייה של "לפני חצות", סצינת שיחה ארוכה בנסיעה ברכב שצולמה כולה בטייק אחד. השחקנים פשוט שיחקו, ואני הייתי עם הדמויות לכל אורך הסרט. עבדלעטיף קשיש מרבה לחתוך בעריכה עם מצלמה לא ממש בטוחה בעצמה, ואני נותר די מרוחק. מה גם שג'סי וסלין (וגם ב"2 בלילה" הישראלי, שנברא בצלמו ובדמותו של אותו פורמט) דיברו על הרבה נושאים: גם על נושאים ברומו של עולם, על פילוסופיה ועל ספרים וסרטים שהם ראו וקראו, וגם על נושאים טריוויאלים כמו כמה פיפסים יש לפני החדשות ברדיו. הדמויות ב"כחול הוא צבע חם" מדברות בעיקר על נושאים ברומו של עולם, ולא יורדות אל האדמה, לקשר אותי, הצופה באולם, אל האנשים מאחורי המחשבות הנעלות האלו.

אולי זה בגלל שעבדלעטיף קשיש מסביר את עצמו יותר מדי. הוא מראה סצינה אחת בשיעור ספרות בבי"ס, שבו מנסה המורה לברר את טבעה של אהבה ממבט ראשון. ובסצינה לאחר מכן אנו נראה את האהבה הזו ממבט ראשון, כאשר גיבורת הסרט אדל ומושא אהבתה בהמשך הסרט, אמה, יחלפו אחת על פני השניה ברחוב. יש בהמשך עוד סצינה שבה אדל מאוננת ומפנטזת על אמה, עוד לפני שיפגשו באמת. הסצינה הזו (היחידה לטעמי שיש בה דמיון ומעוף קולנועי) אומרת הרבה יותר מאשר אותה סצינה מעייפת בכיתה. יש עוד כמה סצינות כאלו בבי"ס, שמסבירות את מה שאנחנו הולכים לראות, והן מיותרות לגמרי לטעמי בתחביר הקולנועי השלם.

אולי זה גם בגלל אדל שם-משפחה-בלתי-אפשרי. היא השחקנית הראשית בסרט (והדמות הראשית נקראת על שמה). הרבה מאוד תשבוחות נכתבו עליה ע"י מבקרים בחו"ל. היא אפילו מוזכרת כשחקנית שיכולה להתברג לרשימת המועמדויות לאוסקר הקרוב (למרות שהזכיה, נכון לעכשיו, די סגורה בכיס של קייט בלאנשט, מ"יסמין הכחולה" של וודי אלן). אבל אני הסתכלתי על האדל הזו במבט מסויג. מצד אחד, היא אכן סקסית, ופניה מביעות רגש ועומק. יש משהו בדרך שבה שיערה חוצה את פניה באופן תמידי, ובדרך בה פיה לעד חצי פתוח, משהו מושך אבל גם מסתורי. יש בה הרבה עומק ורגש עצור, וזה ניכר ללא מילים בכלל.

אדל אקסרשופולוס בתפקיד אדל ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"

אדל אקסרשופולוס בתפקיד אדל ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"

הבעיה היא שזה כל מה שיש. מבחינה דרמטית יש בה עצבות תמידית. כל הזמן, גם ברגעים השמחים יותר, הגוף שלה לא מגיב למה שקורה. יש בה משהו כבד כל הזמן. ולכן נשארתי מרוחק: אם אני לא מסוגל לשמוח איתה ברגעים הקלים, אני גם לא מסוגל לכאוב איתה את כאבה ברגעים העצובים יותר. זו, בין היתר, גם הסיבה שסצינת המריבה הגדולה בחלק השני של הסרט נחוותה על ידי כסצינה היסטרית באופן קיצוני. זו לא מריבה קשה של שתי אוהבות. אלו שתי בנות שצורחות אחת על השניה, ומחרישות את האוזניים שלי (וזה כנראה גם חוזר להתחלה, לסגנון הבימוי הבעייתי).

החורים

ויש גם את העניין עם כמה דברים תמוהים בעלילה עצמה, חורים של ממש בתסריט.

החלק הראשון של הסרט מספר על המפגש בין אדל, תלמידת תיכון בת 17, לבין אמה, שהיא סטודנטית יותר מבוגרת ויותר מנוסה. באף מקום לא מוזכר אפילו ברמז פער הגילים הזה. אמנם לא מדובר פה בפער גילאים אסטרונומי (שלא כמו, נניח, בסיפור אייל גולן), אבל גיל 17, במיוחד אצל אדל, גיבורת הסרט, הוא הגיל שבו היא בודקת את זהותה המינית (והסרט מקדיש לא מעט זמן מסך להראות גם את זה). הדיון בפער בין התפיסה המהוססת של הזהות המינית של אדל לבין התפיסה הבטוחה בעצמה של אמה היה חסר לי מאוד.

ואם אנחנו מדברים על סרט שבודק זהויות מיניות, החלק השני של הסרט בכלל היה לי תמוה. באותו חלק הסרט קופץ כמה שנים קדימה. מערכת היחסים בין שתי הנשים כבר ממוסדת. פער הגילאים כבר פחות מטריד אותי. אבל אדל עדיין לא יצאה מהארון באופן פומבי. זה הרגיש לי תמוה כיצד אף אחד מהסביבה שלה לא יודע, וכיצד אמה לא מתרעמת על כך.

והמהלך שבא לאחר מכן, מהלך תסריטאי המערב גבר, מהלך הבוחן שוב את זהותה המינית של אדל, המהלך התסריטאי הזה משורטט בקו כל כך דהוי שהוא כמעט בלתי נראה. בסרט כל כך מפורט וארוך (שלוש שעות!) לא מצא עבדלעטיף קשיש זמן לתאר את מערכת היחסים החדשה הזו כמעט בכלל. ולכן, כשמגיע הפיצוץ, הוא הגיע לי משום מקום, והשבר הגדול לא עבר אלי, לא ריגש אותי.

אז כן, הנה מגיע לו הסרט הכי מדובר של השנה, והוא מאכזב אותי. במקום אותה קלילות וקסם של ג'סי וסלין, חוויתי את "כחול הוא צבע חם" כסרט כבד על בחורה כבדה שעוברת סערה גדולה, אבל הבימוי והמשחק לא מעבירים את זה הלאה, אלי, לצופה באולם. אז מה שנשאר זה רק הכובד הזה בבטן כשיוצאים מהאולם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “כחול הוא הצבע החם ביותר: כבד

  1. צפיתי בסרט בהקרנת עיתונאים והוא פשוט חרפה,
    סצינות הסקס מפורטות מידי ומיותרות להבנת העלילה
    זה נראה כאילו הבמאי הביא את הפנטזיות המיניות שלו לתוך הסרט והתוצאה סרט פורנו רך שניתן לצפייה בערוץ פלייבוי ב10 שח לחודש.
    לסיכום,
    חרא בלבן.

  2. עם רגשות קשה להתווכח, אבל אני הרגשתי בדיוק הפוך ממך. המשחק של אדל הוא כל כך מפעים, אני לא זוכר שראיתי כזו תצוגת משחק ישירה וכובשת בקולנוע. ממש קשה להסיר ממנה את העיניים (ולא רק כי היא יפהפייה), שלוש השעות חלפו להן במהירות שיא ויום למחרת מיהרתי לראות את הסרט שוב. הרגשתי כלפי אדל המון אמפטיה, לכל אורך הסרט, גם בהתחלה בעקבות המאבק הפנימי עם הזהות המינית, וגם בחלק השני, תחושת הבדידות ורגשי הנחיתות בקשר, שברון הלב והייאוש שלאחר הפרידה. נכון שהסרט רק נוגע ולא מתעמק בכל מיני נושאים כמו תגובת הסביבה (המשפחה והחברים לכיתה) ללסביות, אבל זה כי לא מדובר בסרט הוליוודי טיפוסי אלא בבמאי שמעדיף להתמקד בנושאים יותר אישיים ולא בסוגיות חברתיות. אין מה להשוות בעיני לקשקושים הפסבדו פילוסופיים של לפני הזריחה, זה סרט עמוק ומלא ברבדים ובמוטיבים, האוכל, הריקודים, הצבע הכחול כמובן. ובעיקר – מלא ברגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s