ויוה לה ליברטה (יחי ההבדל הקטן): סאטירה חלשה, קומדיה מוצלחת

לפני הכל, אני חייב: בחיאת רבאק, "ויוה לה ליברטה" = "יחי ההבדל הקטן"?!

מה זה, קומדיית סקס משנות ה-80?

———————————————————————————————————————

הפוליטיקה האיטלקית היא מקרה מבחן מיוחד לשיטות שלטון. מדובר בדמוקרטיה שבה השלטון רעוע במיוחד, והמצב של הלימבו הזה הפך למצב קבוע במשך שנים ארוכות, בעיקר בגלל שחיתויות ועירוב של הון ושלטון. ואחרי כל זה, סילביו ברלוסקוני עדיין מחזיק שם בקרנות המזבח.

מציאות כאוטית שכזו היתה אמורה לספק כר נרחב מאוד לסאטירות רבות וחריפות באיטליה. אבל לא הרבה כאלו יוצאות מאיטליה. והנה מגיעה אחת שכזו, והיא, איך לומר, חלבית שכזו.

יש לומר כבר מהתחלה: "ויוה לה ליברטה" הוא סרט חביב מאוד, משעשע מאוד, ולרגעים ממש מצחיק, משוחק נהדר, מצולם נהדר, וערוך עם הרבה חוכמה ורגש, אבל אין לו עוקץ. בסך הכל הוא רוצה לומר משהו כמו: צריך להוריד את הפוליטיקאים אל העם. לחבר חזרה את אלו החוסים בצל אצולה אל הבסיס שלהם, אל הפועלים הפשוטים, מקור הכוח שלהם. לנער את משרתי הציבור כדי שישובו לראות, באמת לראות, את הציבור אותו הם אמורים לשרת, ושאותו שכחו בתוך שאון התככים הפוליטיים. אבל כסרט שזהו המסר שלו הוא סרט כושל למדי.

I Want You. טוני סרוויו מנסה להביא את העם אליו, במקום לרדת אל העם בעצמו. מתוך Viva la Liberta

I Want You. טוני סרוויו מנסה להביא את העם אליו, במקום לרדת אל העם בעצמו. מתוך Viva la Liberta

כל כותב נאומים מתחיל וכל תסריטאי טירון יכול ל להמשיך לקרוא

הבורר עונה 4 טון

אני לא ממש יודע מה קורה שם, מאחורי הקלעים של הסדרה הזו. אני כן רוצה לומר שלהרגשתי רשף לוי, בחור מוכשר שכמותו, מקבל את כל הקרדיט, את כל השבחים (או את הקללות, ממי שלא אוהב), אבל יש עוד בחור אחד ששמו נשכח מלב, ונדמה לי שהוא אחראי לא פחות מלוי להצלחת הסדרה הזו, ולעובדה שאני אוהב את "הבורר" על כל עונותיה. קוראים לו שי כנות.

לא ממש ברור לי למה כנות נחבא אל הכלים ולוי נמצא בפרונט. לפי ההבנה שלי, רשף לוי הוא קומיקאי מוכשר מאוד, ואיש יצירה פורה ומעניין מאוד. הוא קצת פחות מוכשר לטעמי באספקטים הדרמטיים של העשייה. שני סרטי הקולנוע שלו מדגימים זאת יפה מאוד. יצאתי מסויג למדי מ"איים אבודים", שלטעמי היה דרמה שבוימה כמו קומדיה, ומכאן שהיה סרט מאוד מפוספס בעיניי. ו"לצוד פילים" היה סרט די מוצלח בעיניי בעיקר מכיוון שהוא התרכז בצד הקומי שלו. זה פשוט היה סרט מצחיק שהפלטפורמה הדרמטית שלו צלעה משהו. הקומדיה של לוי עשויה מצוין. הדרמה פחות (ועדיין, זה טוב הרבה יותר מ"כידון" בעיניי).

שי כנות, עד כמה שאני יכול להעריך, מביא ל"בורר" את האיזון הנדרש. את היכולת היותר מדויקת לשלוט בדבר החמקמק הזה שנקרא טון בימוי. יש כאן סוג של טייקאוף ישראלי על "הסופרנוס". סיפור על משפחת פשע אלימה מאוד המתובל בהרבה הומור ובלא מעט דרמה. והכל נמצא כאן מבלי להאפיל אחד על השני.

mediator

בעונה הרביעית, להמשיך לקרוא

בני ערובה: אימה קרה

לפני כמה שנים הגיע למסכים שלנו סרט יוצא דופן שנקרא "שבע דקות בגן עדן". כבר כמה זמן מדברים אצלנו על ריח אחר בקולנוע שלנו. על אנשים שחושבים אמריקה. מבקרים נופלים לרגליים ומהללים את קשלס ופפושדו ("מי מפחד מהזאב הרע"). עמרי גבעון היה שם לפניהם. בחור צעיר ומוכשר עם חשיבה מקורית וחזון קולנועי מרתק (אני בטוח שאם הוא היה מופקד על "הזאב הרע", הייתי אוהב את הסרט הרבה יותר). "שבע דקות בגן עדן" לא היה סרט בלי בעיות, אבל הוא הביא לקדמת הבמה קול מרתק, מעין דיויד לינץ' בעברית, מבלי שזה ישמע או יראה מגוחך. רמת הפקה מהגבוהות שנראו בארץ, שליטה מרשימה מאוד בקצב מדוד, וחשיבה תסריטאית לא קונבנציונלית הפכו את הסרט ההוא, שמעט מאוד ראו, לחווייה יוצאת דופן (אתם יכולים לתקן את המעוות באתר האינטרנט הקרוב לביתכם).

ההבטחה הגדולה הזו שעמרי גבעון הביא אלינו עדיין צריכה להתממש בצורת פיצ'ר נוסף, מדהים אף יותר.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קדריט תמונה: עמית ברלוביץ'.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קרדיט תמונה: עמית ברלוביץ'.

בינתיים גבעון ממשיך ליצור, הפעם לטלויזיה. "בני ערובה", סדרה שהוא שותף בכתיבתה ובבימויה, שבה ומוכיחה שהאיש הזה מוכשר כשד, אם כי גם כאן יש לי השגות. אולי בטלויזיה, ובמיוחד בטלויזיה מסחרית, צריך לעשות פשרות. אולי אלו הפשרות האלו שמונעות מ"בני ערובה" להיות השוס שהיא יכולה להיות. ועדיין יש משהו די מהפנט בצפייה בסיפור הדי מחריד הזה.

הסיפור המרכזי של הסדרה להמשיך לקרוא