מקימי: השד אינו נורא כל כך?

לפני כמה שבועות התחילו להופיע בהוט טיזרים לסדרה חדשה שנקראת "מקימי". אני לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה, אבל האוירה המלנכולית ששרתה על הטיזרים, ביחד עם הנושא (התמודדות עם חזרה בתשובה) משכה אותי לצפות בסדרה. מצד שני, היו לי גם חששות: לתפקיד הראשי לוהקה יעל פוליאקוב, שאני לא נמנה עם אוהדיה (אם לנסח זאת בזהירות), וחוץ מזה, לפני כעשור כבר שודרה במקומותינו סדרה מצוינת שעסקה בנושא הזה (קראו לה "לתפוס את השמיים"). אז מה, עוד פעם אותו דבר?

אז נתחיל מהסוף: לא. לא אותו דבר. רק בסוף הפרק השלישי הבנתי את ההבדל. מהמקום שממנו אני בא, "חזרה בתשובה", ההליכה למקום שבו, לכאורה, יש אלהים,  היא, באופן פרדוקסלי, השטן הגדול. היא איזה טירוף שמשתלט על הנשמה, מרעיל את הבאר שממנה שותים כל קרובי הפסיכי הזה שפתאום ראה את האור, וזורע הרס, חורבן, וכאב עצום בכל סביבתו של החוצפן הזה שפתאום חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם את ה"אמת". ו"לתפוס את השמיים" הציגה ברגישות חודרת קרביים את מה שמתרחש כאשר השטן הזה מחליט לבוא ולבקר.

שני הפרקים הראשונים של "מקימי" אכן מתארים את אותו הדבר. את התרכבות והתפרקות תא קטן ואוהב של שני אנשים חילונים בצל אותו שד איום. אבל בפרק השלישי מסופר על מה אותה אהבה יכולה לעשות. על ההתקרבות של האשה אל האלוהים כמעט בעל כורחה. חרף ההתנגדות שלה, חרף הרתיעה, היא חווה את האלהים דרך בן זוגה (ודרך נס קטן ודי נפלא שמתרחש על אי קטן ומושלג בסוף העולם), עד שבסוף הפרק השלישי גם היא מברכת את האל כשהיא קמה בבוקר.

אבל לא על נצחונו של השטן מספרת הסדרה הזו, "מקימי". הסיפור הפעם מגיע מהצד הדתי, מהצד של מי שהיתה שם ועברה את כל התהליך הזה, ועכשיו מסתכלת עליו בעיניים מפוקחות. קצת כמו רמה בורשטיין ב"למלא את החלל", מסתכלת כותבת הסדרה על העולם שלה בעיניים אוהבות, אך גם ביקורתיות. נאום שנושא הגורו של הגבר לקראת סוף הפרק השלישי מייצג את התפיסה הזו: יש כאלו שחוזרים בתשובה וחושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם. צריך להיזהר מהיהירות הזו. ומעכשיו, ובשאר הפרקים של הסדרה, ההתמודדות תהיה מול שאר העולם החילוני. להראות שזה לא שטן כל כך נורא. שדרך החיים הזו לגיטימית כמו כל דרך חיים אחרת.

אבל

יש כאן, ב"מקימי", שני כוחות שמושכים לצדדים מנוגדים. שני שחקנים ראשיים. אחד מהם מצוין לטעמי. והשנייה לא טובה.

דני ניב (מוקי) ויעל פוליאקוב ב"מקימי".

דני ניב (מוקי) ויעל פוליאקוב ב"מקימי".

נתחיל דווקא מהטוב.

אחד בשם דני ניב, שמשום מה מעדיף את שם הבמה מוקי. אני לא ממש אוהב את המוסיקה שהוא עושה. אבל את הופעותיו הקולנועיות והטלויזיוניות אני מאוד אוהב. יש בו משהו שמשלב נראות חיצונית של בחור לכאורה שטחי, זורם, עילג, ואפילו טיפש קצת, עם עומק רגשי עצום והבנה עמוקה של המצב בו הוא נמצא. מתפקיד קטן ויפה שהיה לו ב"שבתות וחגים" של רני בלייר (שמופיע כאן בתור האבא שלו, כמה סמלי), דרך תפקיד קטן ויפה שהיה לו ב"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, ועד לכאן, יש לפרסונה של מוקי כנות מרגשת. כאילו שהוא לא למד משחק אף פעם, אבל הוא כל כך טבעי ואמין בכל דבר שהוא עושה. חבל שהוא לא עושה יותר.

ומצד שני, יש את יעל פוליאקוב. ביתו של. מה שאני יודע עליה הוא שהיא הבת של פולי מהגשש. שהיא קנתה את עולמה בסדרה "הכל דבש", שאותה היא כתבה ובה היא גם שיחקה (בכנות ראויה להערכה, יש לומר) את עצמה, פחות או יותר. והיא גם עשתה כל מיני דברים שפחות מעניינים אותי (תוכניות אירוח ומסעות פרסום למיניהם). להבנתי, כאן, ב"מקימי", זו הפעם הראשונה שיעל פוליאקוב עומדת בפני אתגר אמיתי: לשחק. להיות מישהי שהיא לא היא. וכאן, לטעמי, זה לא עובד. יש בה משהו מאוד מונוטוני, ביעל פוליאקוב. כל הטקסט שלה נאמר באותה אינטונציה. הכל בקו אחד. גם הרגעים העצובים וגם השמחים – הגוף שלה כאילו לא מגיב למילים הנאמרות. אני לא מאמין לה לשנייה. אני חושב שהיא לוהקה לכאן כאילו כטייפ-קאסט. מכיוון שהדמות שבמרכז הסדרה באה ממה שנקרא ה"ברנז'ה" (היא שדרית רדיו בגלי צה"ל), אז הביאו שחקנית מהברנז'ה. אבל היא לא ממש שחקנית בעיניי. וזה מאוד פוגע בחווייה שלי.

ובכל זאת, בגלל מוקי, ובגלל המבט הקצת אחר על הנושא הזה של חזרה בתשובה (שצועד בזהירות על הקו שבין תיעוד רגיש של השינוי שעובר על אנשים לבין הטפה ואפילו מיסיונריות. בינתיים בלי לעבור את הקו) אני אמשיך לצפות בסדרה הזו. בינתיים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מקימי: השד אינו נורא כל כך?

  1. אני חושבת שאין לך הבנה באנשים, אתה פשוט מצטט 'תוקי' פחדים של חילוניים מחזרה בתשובה ולכןמטילים רפש בסדרה. יעל מצויינת פה וגם אני לא נימנת על אוהדיה וגם זאת בלשון המעטה, היא הייתה הבנאדם, היא הייתה בת זוגו של בן – בכל המובנים שזה דורש. מה לעשות שאנשים הםמורכבים ואין הכרח שקומקאים במקצוע הם גם צחיקים בחיים שלהם זאת הייתה הדמות והיא הייתה מעולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s