אחים בדם: הריח החריף של אמריקה השורשית

סרטו הראשון של סקוט קופר, "לב לא שפוי" (שבאופן תמוה לא הופץ בארץ) זכה בשני אוסקרים: פרס המשחק לג'ף ברידג'ס, ופרס השיר הטוב ביותר (והיתה לו גם מועמדות נוספת למשחק משנה נשי, למגי ג'ילנהול. האקדמיה האמריקאית העדיפה את הופעתה העוצמתית והאנרגטית של מו'ניק ב"פרשס" על פני ההופעה העדינה והמרגשת של ג'ילנהול). והנה מגיע סרטו השני של קופר.

מצד אחד, מדובר בחיה אחרת לגמרי. "לב לא שפוי" היה סרט אנושי ורך על זמר קאנטרי מזדקן. "אחים בדם" הוא סרט קשוח, לעיתים אלים וברוטלי. מצד שני, בקלות ניתן להבחין בתביעת ידו של קופר. בקלות ניתן להבחין בעולם המאוד מובחן של הבמאי המחונן הזה. בכך שסקוט קופר מתעניין בעם הפשוט היושב במרכז ארה"ב. בכנות שבה קופר מתאר את חייהם של האנשים הפשוטים. ללא התנשאות, בגובה העיניים. נדמה שקופר הוא אחד מהם, לא ילד שמנת מבוורלי הילס. הוא יודע בדיוק באיזו שפה הם משתמשים, מהם קודי ההתנהגות שם, ומהי שגרת חייהם. והוא יודע איך להעביר את זה אל המסך (לרגעים היה נדמה לי שהשוטים הכי חשובים בסרט הם אלו של הארובות המעשנות של העיירה. הארובות האפורות האלו הן גם הפרנסה היחידה של המקום הזה).

כן כך נראית העיירה שלי. אם תעצור, אולי תראה אותי. כריסטיאן בייל ב"אחים בדם".

כן כך נראית העיירה שלי. אם תעצור, אולי תראה אותי. כריסטיאן בייל ב"אחים בדם".

ניכר גם שקופר יודע ל להמשיך לקרוא