סיפור משפחתי: סרט של קו אחד

ובסוף הסרט, כשהאבא (אחד מהם. אני לא אגלה לכם מי) והילד (אחד מהם. אני לא אגלה לכם מי) חוזרים מאיפה-שזה-לא-יהיה, האמא (אחת מהן. אני לא אגלה לכם מי) רצה לחבק אותו. אבל לא רואים את זה. זה מחוץ לפריים. מחוץ לטווח המצלמה. הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי, החליט לא להזיז את המצלמה, לא להראות את הרגע המשתפך הזה. וזו הבעיה שלי עם כל הסרט, עם כל הסרטים של קורה-אדה.

הירוקאזו קורה-אדה הוא במאי יפני אהוב במיוחד על מבקרים ובאי פסטיבלים. שני סרטים שלו ראיתי בעבר. בשניהם הצפייה התחילה בעניין ניכר, ובשניהם ביקשו עפעפי מנוחה לקראת אמצע הסרט. הוא עשה עוד כמה וכמה סרטים שעליהם דילגתי, והנה מגיע אל מסכינו סרטו האחרון, "סיפור משפחתי". והבעיה שהיתה לי עם סרטיו הקודמים חוזרת גם כאן, וביתר שאת. לסרטיו של קורה-אדה יש נטיה לפלגמטיות. שמירה על קור-רוח בכוח, בקנאות. וב"סיפור משפחתי" זה צרם לי במיוחד. התסריט (שגם איתו יש לי בעיות) ממש מתחנן לסצינות מרגשות, מדמיעות עין. קורה-אדה מתעקש על צפייה מרוחקת במתרחש. אין ולו קלוז-אפ אחד של ממש בסרט הזה. המצלמה לרוב סטטית, עניינית, ולא מפעילה את הרגש. הדמויות פועלות בתוך הפריים, אבל המצלמה לא מוסיפה לפעולות שלהן דבר. בכמה סצינות (בעיקר בראשונה, אבל יש עוד בהמשך) עבודת הארט אפסית, והקירות לבנים לגמרי.

אבא, אמא, ותמונה של ילד. סיפור משפחתי פלגמטי.

אבא, אמא, ותמונה של ילד. סיפור משפחתי פלגמטי.

ובכלל, הטון של הסרט לא ברור לי. הדרמה צריכה את רגעי השיא המרגשים, וגם את רגעי השחרור. את השליטה בטון של הסרט כדי שאנחנו, הצופים, נצא למסע רגשי סוחף. "סיפור משפחתי", כמו סרטיו הקודמים של קורה-אדה, הוא סרט של קו אחד. אין בו רגעי שפל, או רגעי שיא. וזה צורם במיוחד, כי התסריט מגיש לבמאי כמה וכמה רגעים שבהם יש צורך לבכות. אבל הירוקאזו קורה-אדה כאילו עובד כנגד התסריט שלו. מתעקש לא להיכנע לרגש.

כבר כתבתי, בפוסט שלי על "הבן האחר" הצרפתי, שסיפור חילופי זהות, כמו זה שמניע גם את "סיפור משפחתי", הוא קומי מעצם קיומו. התסריט של "סיפור משפחתי" בוחר ללכת בכיוון הדרמטי יותר, אבל גם כאן, יש מקומות בהם הקומדיה היתה יכולה להרים ראש, לספק רגעי שחרור לפני הדרמה הבאה. אבל זה לא מגיע.

צורם לי מאוד הניגוד הסטריאוטיפי בין המשפחות: הילדים הוחלפו. אבל משפחה אחת היא מהמעמד הבינוני-גבוה, ואחת מהנמוך. זה בוטה מדי. מנוגד מדי. אולי עם הוספת רגעים קומיים, עם פאנצ'ים, זה היה עובד. כמו שזה, זה בעיקר מגוחך. והאבא, הדמות הראשית, מצוירת בקו אחד בוטה מאוד: הוא גאוותן, שוביניסט, שואף למצוינות על חשבון כל דבר אחר בחיים, דבר שגורם לו להיראות חסר רחמים (מה שגרם לי להרהר לרגעים מדוע אשתו לא מתמרדת, ולמה היא איתו בכלל). דמות כזו היתה יכולה לעבור לא רע בקומדיה. אבל בדרמה שכזו היא בעיקר נלעגת, מה שמטיל אור נלעג על הסרט כולו, מכיוון שזו הדמות הראשית של הסרט.

אז מה שנשאר בסרט היא נחמדותם הבלתי אמצעית של הילדים. יש לא מעט סצינות כאלו בסרט, והן מצילות אותו משעמום מוחלט. קשה לעמוד בפני תמימותם של ילדים, בפני האמת הכי בסיסית של החיים הפורצת דרכם לפני שהעכבות של המבוגרים יעצבו את חייהם. כנראה שלפי קורה-אדה, אלו היו אמורות להיות הסצינות שישמשו את ה"קומיק-ריליף" בין הסצינות הדרמטיות. אבל הרגעים האלו, הדרמטיים, לא מבוימים ככאלו, והשחרורים האלו, הרגעיים, הם לא באמת שחרורים. הם מעלים, במקרה הטוב, חיוך סלחני על הפנים.

כך שהטון של הסרט נותר בקו אחד לכל אורכו. אני יודע שהרבה מבקרים ואנשים אחרים מהללים את הירוקאזו קורה-אדה. אני פשוט לא מצליח להתחבר אל היצירה שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סיפור משפחתי: סרט של קו אחד

  1. חשבתי שאני היחיד שלא אהב את הסרט. מסכים איתך לגמרי לגבי התסריט. לדעתי הבעיה העיקרית של הסרט היא התסריט המאוד לא מוצלח. זה היה מוזר כמה מהר ההורים מחליטים להחליף את הילדים. זה הזוי, והבמאי לא מצליח לגרום לי להאמין לזה. זה נשאר לא אמין לאורך כל הסרט. (למשל אלמדובר מצליח לגרום לי להאמין לעלילות המופרחות שלו. קורה אדה לא מצליח.) ועוד יותר מעצבן שהתפנית הביזארית הזאת מביאה לתוצאות צפויות להחריד. הסוף צפוי מהרגע הראשון ונושא מסר דידקטי וקלישאתי שלא מחדש דבר. וגם הדמויות סטריאוטיפיות (העשירים קרים וקרייריסטים והעניים חמים ומאושרים. נו באמת) ובנוסף, הסרט פשוט ארוך מדי, נמרח ורוב הזמן משעמם. יש גם לא מעט דברים טובים בסרט. המשחק של כולם מעולה ויש כמה סצינות חזקות מאוד (הקונצרט והפרידה ליד הנהר), רק שהן הולכות לאיבוד בתוך סרט משמים וקלישאתי.

  2. אני דווקא אהבתי את הסרט ומצטרף להילולים בהארץ וידיעות (קליין המצוין וסתיו מ"ידיעות". וגם 4 כוכבים בפנאי פלוס, סוף השבוע וישראל היום). לטעמי זה 4 כוכבים. אבל מה שתיארת יפה בביקורת פה,
    זה בדיוק מה שהוריד גם, אבל לי מ 5 כוכבים ל 4 כוכבים.
    ואותי הסרט כן ריגש גם כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s