לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: טוביאנסקי

בחיפושי אחרי חומר לסדרת הפוסטים הזו הגעתי גם ל"טוביאנסקי". בהתחלה היה נדמה לי שמדובר בפרויקט מעופש שמספר שוב על תולדות היישוב הארצישראלי. אני לא זוכר סרט אחד באמת טוב שעושה את זה. אבל כשקראתי את התקציר של הסרט (ובראבו למי שכתב את התקציר. גם סינופסיסים צריך לדעת לכתוב) משהו בבלוטות הרוק שלי התחיל להתעורר. נדמה לי שמדובר אמנם בסיפורי יריבויות, אינטריגות, ריגול, וריגול נגדי בקרב המחתרות היהודיות ב-1948, אבל גם נדמה לי שבמאי הסרט הולך להפוך את זה לסרט מתח ואולי אפילו אקשן לכל דבר. ל"בית לחם".

הנה התקציר הרשמי:

מיכה סלקטר, אורי פפר, ועוז זהבי. "טוביאנסקי"

השעה הייתה שש בערב, המקום- בית עזוב בכפר בית ג'יז, הזמן- שישה שבועות לאחר הכרזת העצמאות.

שלוש יריות מפלחות את האוויר,

אוגוסט מחוז אוסייג': כל אחד לעצמו

יש סרטים שלראות אותם זה כמו לשתות חומצה.

כבר לפני יותר משנה, כששמעתי שהמחזה הזה עומד להפוך לסרט, חיפשתי הצגות שלו (הוא הוצג על הבמות בישראל בכיכובה של גילה אלמגור). כנראה שהגעתי מאוחר מדי, כי כבר לא היו הצגות של המחזה הזה. מאז מריל סטריפ זכתה באוסקר על תפקידה כמרגרט ת'אצ'ר. והנה מגיעה הסרט עם סטריפ בתפקיד אלמגור למסכים. לא ראיתי את אלמגור עושה את התפקיד הספיציפי הזה על הבמה, אבל אני משער שהיא היתה עושה את זה טוב יותר.

אבל זאת הערת אגב. אני אנסה רגע להתייחס למה שהמחזה הזה בעצם רוצה ממני. אני מתאר לעצמי שטרייסי לטס, המחזאית המחזאי (שגם עיבדה עיבד את המחזה של עצמה עצמו לסרט) רצתה רצה לספר משל על אמריקה של ימינו. על איך האנשים באמריקה דואגים כל אחד לרווחת עצמו, ושילכו להזדיין כולם (לפעמים באופן הכי מילולי). אבל המשפחה הזו, המשפחה שבה לא חיים אנשים, אלא נחשים ארסיים אחד אחד, היא משפחה קיצונית מדי. כולם כל כך בוטים, צעקניים, מרוכזים בעצמם. אין לי שום דרך להרגיש סימפטיה לאף אחד מהם. ועל כולם מנצחת האמא מהגיהנום – מריל סטריפ. באחת הסצינות בסרט היא מנסה להסביר שגם היא סבלה בילדותה (והרי ידוע שאלו שסבלו מהתעללות הם בעלי הסיכון הגדול ביותר להפוך למתעללים בעצמם). אבל הרי זה לא תירוץ. כל התנהלותה של סטריפ בתפקיד אם המשפחה היא מוגזמת עד כדי גיחוך.

"אוגוסט מחוז אוסייג'" הוא סרט בו משפחה שלמה