אוגוסט מחוז אוסייג': כל אחד לעצמו

יש סרטים שלראות אותם זה כמו לשתות חומצה.

כבר לפני יותר משנה, כששמעתי שהמחזה הזה עומד להפוך לסרט, חיפשתי הצגות שלו (הוא הוצג על הבמות בישראל בכיכובה של גילה אלמגור). כנראה שהגעתי מאוחר מדי, כי כבר לא היו הצגות של המחזה הזה. מאז מריל סטריפ זכתה באוסקר על תפקידה כמרגרט ת'אצ'ר. והנה מגיעה הסרט עם סטריפ בתפקיד אלמגור למסכים. לא ראיתי את אלמגור עושה את התפקיד הספיציפי הזה על הבמה, אבל אני משער שהיא היתה עושה את זה טוב יותר.

אבל זאת הערת אגב. אני אנסה רגע להתייחס למה שהמחזה הזה בעצם רוצה ממני. אני מתאר לעצמי שטרייסי לטס, המחזאית המחזאי (שגם עיבדה עיבד את המחזה של עצמה עצמו לסרט) רצתה רצה לספר משל על אמריקה של ימינו. על איך האנשים באמריקה דואגים כל אחד לרווחת עצמו, ושילכו להזדיין כולם (לפעמים באופן הכי מילולי). אבל המשפחה הזו, המשפחה שבה לא חיים אנשים, אלא נחשים ארסיים אחד אחד, היא משפחה קיצונית מדי. כולם כל כך בוטים, צעקניים, מרוכזים בעצמם. אין לי שום דרך להרגיש סימפטיה לאף אחד מהם. ועל כולם מנצחת האמא מהגיהנום – מריל סטריפ. באחת הסצינות בסרט היא מנסה להסביר שגם היא סבלה בילדותה (והרי ידוע שאלו שסבלו מהתעללות הם בעלי הסיכון הגדול ביותר להפוך למתעללים בעצמם). אבל הרי זה לא תירוץ. כל התנהלותה של סטריפ בתפקיד אם המשפחה היא מוגזמת עד כדי גיחוך.

"אוגוסט מחוז אוסייג'" הוא סרט בו משפחה שלמה אוחזת זה בגרונו של זה במשך שעתיים. וכולם מתרצים את זה ב"כמה רע לי". אם את אמא לבת מתבגרת, ואת נוסעת איתה להלוויה של אביך/סבה, האם את מתארת את עצמך אומרת לה: תעשי מה שאת רוצה עם החיים שלך. לא איכפת לי איך תדפקי לעצמך את החיים. רק דבר אחד אני מבקשת ממך: תמותי אחרי. כמה מרוכזת בעצמך את צריכה להיות בשביל לומר את זה. במקום להיעזר בבני משפחתך ולהתגבר על האבל, את רק תוקפת יותר. וזו רק דוגמא אחת. הרי הבת עצמה רק רוצה שהכל ייגמר. ולא בגלל שעצוב לה. מה פתאום. היא רק רוצה להספיק להגיע הביתה, לראות את תכנית הטלויזיה האהובה עליה. והאחות הקטנה יותר לא נראית עצובה מדי. היא רק דואגת לירח הדבש שלה.

וכך הלאה וכן הלאה. כל אחת מהדמויות סגורה בתוך עצמה, נובחת על כל האחרים מבלי לראות אותם בכלל. אין לי שום דרך להתעניין בכלל בחיים של אנשים כל כך מפונקים. ההיפך. בא לי להגיד להם: מגיע לכם!

אוהבת אותך חונקת אותך. ג'וליה רוברטס ומריל סטריפ ב"אוגוסט מחוז אוסייג'"

אוהבת אותך חונקת אותך. ג'וליה רוברטס ומריל סטריפ ב"אוגוסט מחוז אוסייג'"

אבל יש יוצאות דופן. הנה, למשל, ג'וליה רוברטס. איזו שחקנית נפלאה זו, ג'וליה רוברטס. אני מודה שבתחילת הקריירה שלה התייחסתי אליה כבובת חרסינה. כוכבת הוליוודית מצויה. אבל עם השנים היא רק משתבחת. מ"נוטינג היל" היפהפה, דרך הטור-דה-פורס שלה ב"ארין ברוקוביץ'" (שהביא לה את האוסקר. בצדק, לטעמי), והופעתה המאופקת והמרגשת ב"קרוב יותר" של מייק ניקולס, ג'וליה רוברטס נשארת האישה היפה מפעם, אבל עם תוספת נסיון ואינטלגנציה. ב"אוגוסט מחוז אוסייג'" רוברטס קיבלה תפקיד קשה במיוחד: תפקיד של ביצ'ית, כמעט כמו כמו אמא שלה. אבל בניגוד למריל סטריפ, שנמצאת פחות או יותר כל הזמן במצב של כעין שכרות, רוברטס שולטת בדיוק מופתי במצבי הרוח של הדמות שלה. היא סופגת וסופגת, ומדי פעם היא גם מתפרצת. יש משהו בהופעה של רוברטס שהופך את הדמות שלה למעין אנטי-גיבור. היא ביצ'ית ורעה, אבל איכשהו היא מצליחה לגרום לי לחמלה כלפיה. ובגלל השליטה של רוברטס בהתפרצויות של הדמות שלה, כשזה כבר קורה, זה סוחף ומרתק. כך גם בסצינה היחידה שהזיזה אצלי משהו בסרט הזה, סצינת הארוחה. בסצינה הזו מריל סטריפ פוגעת ומעליבה פחות או יותר את כולם, ורוברטס סופגת וסופגת, עד שהיא לא יכולה יותר, והר הגעש מתפרץ. לזה אני יכול להאמין. את זה אני יכול להרגיש.

אבל המחזה\סרט עצמו, בסופו של דבר, הוא בסך הכל שפריץ ארס אחד ארוך. ואיפשהו, אחרי שני שליש סרט, הכל נרגע, מגיע שוט של ציפורים עפות בשקיעה, וחשבתי שנגמר. לא נגמר.

מגיעה סצינה אחת, מתוקה ורומנטית. חשבתי שאולי לפחות הסוף יתן קצת תקווה. תקווה ברוטב הוליוודי סכריני, אבל, הי, מגיע לי, אחרי כל כך הרבה חומצה ששתיתי בסרט הזה. אבל לא. לא הרבה אחרי זה ממשיכים סודות דמוניים לצאת מהבקבוק. כמות הארס מוכפלת הפעם, וסודות קשים יותר, נוראים יותר, ממשיכים לצאת לאור. מיותר בעיניי. וגם סצינת ההתעמתות השנייה של סטריפ ורוברטס כבר לא עומדת בזה, והיא הופכת לצעקנית ובוטה (נקרא לה, לצורך העניין, סצינת שבירת הצלחות). ומצד שני, כאן גיליתי את ג'וליאן ניקולסון. ג'ינג'ית יפה ושקטה, שגם היא סופגת וסופגת, אבל מצליחה לא לענות בחזרה. משהו בכל זאת זז שם בגלל השחקנית הזו. אבל המקום שלה בסרט הזה קטן מדי, והבמה שייכת בעיקר למריל סטריפ, והמשחק המאוד מוגזם שלה, לג'וליה רוברטס, המאוד מרשימה, ולשאר גלריית הדמויות האלו, כולן בוטות וגסות. אף אחת לא מצליחות לעורר אצלי מספיק סימפטיה.

והעובדה שיש שם גם אינדיאנית לא מספיקה להרחיב את הסיפור של המשפחה הזו למשל כולל על אמריקה הגדולה. מדובר בסרט צעקני על משפחה צעקנית עם דמויות אגואיסטיות. לא ממש איכפת לי מהן. לא סבלתי מהסרט הזה, אבל לא ממש נהניתי לראות אותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוגוסט מחוז אוסייג': כל אחד לעצמו

  1. טרייסי לטס הוא מחזאי, ואפילו גם שחקן (ששיחק את הסנטור הרע בהומלנד).
    —————————–
    איתן לצביקה: וואלה. תוקן. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s