שבוע קולנוע סלובני: מקבר לקבר

איזה סרט ביזארי.

בבסיס  – מדובר על קומדיה. סיפורו של אדם המתפרנס מכתיבת וביצוע הספדים. והדרך שבה הוא כותב אותם, והדרך שבה הוא מבצע אותם היא, איך לומר, לא ממש שגרתית. הוא מצליח לעשות דברים מרגשים ומצחיקים בעת ובעונה אחת. ומסביבו – הכפר שבו הוא חי. יש רגעים שבהם נדמה ש"מקבר לקבר" נעשה בהשראת הקולנוע הצ'כי – שובב, פשוט, חם, ואוהב אדם.

אבל אז נכנסים למשוואה מעשי אלימות קיצוניים, אונס, רצח, יחסי סאדו-מאזו, וסצינות שאמורות להיות קורעות לב. לרגעים אחרים נדמה כאילו "מקבר לקבר" הוא הגרסה הקומית של "המורה לפסנתר" של האנקה (שהיה סרט מאוד לא מצחיק).

רומנטיקה בבית קברות. מצחיק, עצוב, ביזארי.

רומנטיקה בבית קברות. מצחיק, עצוב, ביזארי.

יש משהו ב להמשיך לקרוא

לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: שושנה חלוץ מרכזי

כבר שלוש שנים אני כאן. וזאת הפעם הרביעית שאני עושה את המסורת הזו: עם התקרבות סוף השנה האזרחית אני מביט על הפרויקטים המסקרנים של הקולנוע הישראלי בשנה החדשה. מה עומד בפתח, מה מסקרן, מה הולך לקרות בשטח בישראל של 2014. אז יש את מה שאפשר לראות מכאן, אבל ההיסטוריה הקצרה של הבלוג הזה מלמדת גם שדברים שרואים משם (כשהשנה נגמרת) לא רואים מכאן. כבר דיברנו לפני שנתיים על "העולם מצחיק" של שמי זרחין כזוכה הבטוח באופירים של 2012, ואז בא "למלא את החלל", ויותר חשוב מבחינתי, משום מקום הגיע סרט קטן ובעט לי במוח ("המשגיחים" של מני יעיש. "המשגיחים" גם זכה להיענות מפתיעה בקופות). בשנה שעברה דיברנו על "פלאות" ועל "לצוד פילים" כלהיטים הבטוחים של 2013. והם אכן באו והצליחו. ואז הגיע, שוב, משום מקום, אחד בשם יובל אדלר, והביא איתו את "בית לחם", וזה הסרט שסחף איתו את פרסי האקדמיה, וגם את הקהל (והוא עדיין מוצג בהצלחה על המסכים, ויש לו סיכוי לעבור את כמות הצופים של אבי נשר ושל רשף לוי, שני במאים מוכרים הרבה יותר ממנו).

אז כרגע, כשאני מביט לעתיד הקולנוע הישראלי, ומחפש את הסרטים המסקרנים והמעניינים של השנה הבאה, אני עדיין לא רואה את ההפתעות, את האלו שיפרצו ויגיעו משום מקום. ומצד שני, שנת 2014 נראית מכאן כשנה שבה יהיו בעיקר הפתעות. כרגע אין לי על הרדאר סרט של פיגורה מבוססת שאני ממש מרייר לקראתו (כלומר, יש שניים כאלו, אבל אני על הגדר כרגע מבחינת הציפיות שלי מהפרויקטים האלו. אני אזכיר אותם בהמשך סדרת הפוסטים הזו).  היום אני מתחיל את סדרת הפוסטים בנושא "לקראת 2014 בקולנוע הישראלי" עם "שושנה חלוץ מרכזי", שלפחות מכאן נראה לי כהצלחה הקופתית הגדולה ביותר של הקולנוע הישראלי בשנה הבאה.

כפי שכתבתי בפוסט על להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע: המועמדויות

עונת הפרסים בעיצומה. קדחת האוסקרים רותחת. רק היום נודע ש"בית לחם" לא ימשיך הלאה לשלב הבא. ובכלל, השורטליסט שפורסם היום משונה מאוד בעיניי. אני, למשל, הייתי בטוח ש"וואג'דה" לא רק שהולך להיות מועמד, אלא אפילו לזכות. ומה עם "העבר"? ועם עוד כמה סרטים מדוברים. כרגע נראה לי שבלגיה הולכת לזכות. אבל הקטגוריה הזו הופכת לפחות ופחות צפויה. אז מה אני יודע.

אבל לא על זה באתי לדבר כאן היום. בבלוג שלי אני עוקב אחרי קולנוע עולמי, ודרך טובה לעשות את זה היא לסקור את פרסי האקדמיה השונים של כל מדינה (או לפחות את אלו המעניינים). בכל שנה אני עוקב אחרי הפרסים בספרד, צרפת, ואיטליה. ולאט לאט אני מצרף עוד כמה מדינות לסקירות הקבועות. לא מזמן כתבתי פה על הפרסים בדרום קוריאה. וגם רומניה מעניינת אותי. ודנמרק.

ואוסטרליה. הקולנוע האוסטרלי עשה קפיצת מדרגה משמעותית בשנים האחרונות. "סמסון ודלילה" הוא אחד הסרטים המיוחדים והמצוינים שראיתי בשנים האחרונות (נקנה להפצה בישראל ונגנז. חבל).""עיר השלג" (סנואוטאון) הוא אחד הסרטים הכי מטלטלים וקשים שראיתי בשנים האחרונות. ו"האבנים הכחולות", הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האוסטרלית בשנה שעברה, עבר על מסכינו מהר מדי (אני חשבתי שזה סרט מאוד חביב). ואלו רק 3 דוגמאות להתעוררות של הקולנוע שם, דאונאנדר. אז זו גם סיבה טובה להוסיף את אוסטרליה למפת המעקב שלי אחרי פרסי האקדמיה שלהם.

אז המועמדויות לפרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע מצביעות על מבחר מעניין: מצד אחד, נדמה שהם מאוד גאים בבחור שלהם, אחד בשם באז לורמן. האיש עושה סרטים רעשניים מאוד בהוליווד עם הכוכבים הכי גדולים שיש. והאחרון שבהם היה על המסכים בכל העולם (גם בישראל) השנה, והאמת, נדמה לי שהוא די נשכח. אז מצד אחד, זהו הסרט עם מספר המועמדויות הכי גדול אצל האוסטרלים השנה. מצד שני, נדמה לי שהאוסטרלים רק ישפילו אותו, כי מה, באמת, "גטסבי הגדול" הוא הסרט האוסטרלי הטוב של השנה?! לא נראה לי.

"גטסבי הגדול" מועמד ל-14 פרסי אקדמיה אוסטרלים: פרס הסרט, בימוי (באז לורמן), תסריט מעובד, צילום, עריכה, סאונד, מוסיקה, עיצוב אמנותי, תלבושות, שחקן (ליאונרדו די קפריו), שחקנית (קארי מאליגן), שחקן משנה (ג'ואל אדגרטון), ושתי מועמדות לשחקנית המשנה (איילה פישר, ואליזבת' דביקי). אני מעריך שהסרט יזכה בקטגוריות הטכניות יותר (צילום, תלבושות, מוסיקה) אבל הוא לא ייקח את שאר הפרסים הגדולים.

ממרחק של חצי עולם, הסרט שנראה לי הפייבוריט לזכות הוא להמשיך לקרוא

ונוס בפרווה: גורלו של הגבר בידי האשה…

…אבל זה לא ממש משנה.

"ונוס בפרווה" הוא מעין אתנחתא קולנועית. שעשוע פרטי של רומן פולנסקי שחסר כל משקל או תוקף. וחבל. יש כאן חומר מצוין. יש כאן כמה אמירות חריפות בדבר מלחמת המינים. אבל אין כאן דמויות אמינות או סיטואציות מציאותיות כדי להטביע את האמירות האלו עמוק בנשמת הצופים. במקום זה, מדובר בשעשוע קליל, חביב, נחמד, מצחיק לעיתים, אבל גם זניח.

וצריך לומר גם מראש: מדובר ביצירה סנובית להחריד. רק אנשים עם דוקטורט בתיאטרון ובהיסטוריה של אמנות יבינו את הסרט הזה לעומק. כל הניים-דרופינג כאן, שמגיע עד ליוון העתיקה, יענג את האנשים השוחים בחומר. כל השאר (שזה רוב הקהל, ואני בתוכם) יביט בעיקר בתימהון ביצירה הזו. חלק לא קטן גם יזרוק עגבניות (וירטואליות או שלא) על המסך. שהרי מדובר בסיטואציה בסיסית מאוד, שנמשכת בעצם סרט שלם: שחקנית מגיעה לאולם חזרות כדי להיבחן לתפקיד. וכל הסרט, ממש כולו, הוא בעצם האודישן. וזהו. שני שחקנים (הבמאי והשחקנית) ולוקיישן אחד (אולם החזרות) – זה כל הסרט. אני מניח שכל מי שלא שחקן ו/או במאי, או כזה שאינו קרוב למקצוע, די יאבד את דרכו כבר ברגעים הראשונים של הסרט. למען האחרים, האלו שיש להם קצת יותר סבלנות ואורך רוח, אני רוצה לפתח נקודה אחת או שתיים.

מתייה אמלריק משחק את המחזאי שהוא גם הבמאי של המחזה שהוא עיבד לבמה. עמנואל סנייה היא השחקנית. שניהם מצוינים לטעמי, ובאופן פרדוקסלי, שניהם הורסים לי את חוויית הצפייה.

הוא. מתייה אמלריק ב"ונוס בפרווה"

הוא. מתייה אמלריק ב"ונוס בפרווה"

כל אחד מהם עושה להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע סלובני: טיול

אז בינתיים ראיתי שלושה סרטים במסגרת שבוע הקולנוע הסלובני. אחד טוב מאוד. אחד רע מאוד. והשלישי – איפשהו באמצע.

נקודת הפתיחה של "שומר הגבולות" האיום ושל "טיול" החביב דומה: שלושה חברים יוצאים לטיול. וזוהי, פחות או יותר, נקודת הדמיון היחידה בין שני הסרטים האלו. כי במקום שבו "שומר הגבולות" ניסה להיות בומבסטי, "טיול" צנוע יותר. אמין יותר. טוב יותר.

נתחיל מזה שהשחקנים נהדרים. הכימיה ביניהם סוחפת. כל החלק הראשון של הסרט משעשע למדי. הסיטואציות והדיאלוגים אמינים לגמרי. אחד הומו ציני, אחד חייל בחופשה, ואחת חברה משותפת לשניהם – שלושה חברים יוצאים לטיול משותף. כמה ימים ביחד שבהם הם יברחו מהחיים לשעה קלה. הכל זורם מאוד בנעימים.

3 חברים יוצאים לדרך. בים בם בום. מתוך "טיול"

3 חברים יוצאים לדרך. בים בם בום. מתוך "טיול"

הבעיות מתחילות בצילום. מצד אחד, אמנם יש רק שלושה שחקנים בסרט, אבל הסרט לא מרגיש עני. העמדת הסצינות, מה שנקרא המיזנסצינה, והמשחק הטבעי והאמין של השלושה מבטלים כל צורך לסלוח לסרט בגלל חוסר תקציב. זה לא מורגש. מצד שני, זה כן מורגש בצילום. בהרבה מקרים המצלמה מוחזקת ביד, רועדת, או סתם בוחרת לא לצלם דברים שהם חיוניים לסצינה. כמה בדיחות הולכות לאיבוד בגלל בחירות הצילום התמוהות האלו.

ואח"כ יש את העניין שכל סצינה לחוד להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע סלובני: שומר הגבולות

ואחרי "סלובנקה", סרט הפתיחה של שבוע הקולנוע הסלובני, שהפגין שליטה מרשימה בקצב ובכל שאר המרכיבים הקולנועיים של הסיפור, מגיע "שומר הגבולות", מעין תאונת דרכים קולנועית, מופת של איבוד שליטה קקופוני. זה נראה יותר כמו פרויקט סטודנטיאלי שבטעות מצא את דרכו למסך הקולנוע.

אני מניח שלעיניים סלובניות הדבר-הזה-שנקרא-סרט אומר יותר. נדמה לי שהבמאית של "שומר הגבולות" ניסתה לומר משהו חריף מאוד לעם שלה. משהו בוטה אפילו על אופיו הגזעני, ההומופובי, והשוביניסטי.  אבל האמירה שלה מתמסמסת בסיפור לא קוהרנטי, לא אמין, מבוים בחוסר כשרון מופגן (ו/או ע"י סטודנטית לקולנוע שזועקת ליד מכוונת שפשוט לא נמצאת שם).

שלוש בחורות יוצאות לטיול על הנהר המפריד בין קרואטיה לבין סלובניה. והן פוגשות בהרפתקאות שונות ומשונות.

שלוש בנות יצאו ליער. מה קרה להן? אתם לא רוצים לדעת.

שלוש בנות יצאו ליער. מה קרה להן? אתם לא רוצים לדעת.

אבל שום הרפתקאה לא להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע סלובני: סלובנקה

בסינמטקים בישראל נפתח אתמול שבוע הקולנוע הסלובני. סלובניה, מדינה קטנה, אחת מאלו שהרכיבו את מה שפעם היתה יוגוסלביה, היא אחת מאותן מדינות הנמצאות על קו התפר בין מזרח אירופה למערב. בין כאוס של מזרח שבו קרס הקומוניזם, אבל אין סדר חדש שידאג לרווחת התושבים, לבין קפיטליזם מערב אירופי שנדמה זר ומוזר לתושבים הותיקים של המזרח. ובתווך – הצעירים והמבולבלים. ובדיוק על זה מדבר סרט הפתיחה של שבוע הקולנוע הסלובני. ולמרות שסלובניה היא לא מדינה מוכרת במפת הקולנוע העולמית, לפי סרט הפתיחה יש לה מה למכור. לא מדובר בסרט הכי גדול שתראו השנה, אבל בהחלט מדובר בסרט ראוי, ואף מעורר מחשבה.

התקציר של הסרט, כפי שמופיע בתכניית הסינמטק, קצת הטעה אותי. באתי להקרנה במחשבה שמדובר בקומדיה פרועה. חייה של נערת ליווי אקסלוסיבית נכנסים למערבולת בעקבות פטירתו של גבר כאשר היא נותנת לו את שירותיה. ואותו גבר הוא, מסתבר, איזשהו אישיות חשובה באיחוד האירופי. וכל העולם ואחותו מחפשים את אותה נערת ליווי שהיתה עם ה-VIP הזה בדקות חייו האחרונות. זוהי אכן סצינת הפתיחה של הסרט. אבל לא מדובר בקומדיה. להיפך. מדובר בסרט רציני המהלטט בין כמה וכמה חוטי עלילה הסובבים את אותה אישה צעירה. העריכה המצוינת של "סלובנקה" מצליחה לאזן בין כל מרכיבי הסיפור מבלי לאבד אף אחד מהם, ועם זאת, בסרט יחסית קצר (קצת פחות משעה וחצי), כמעט אף אחד מחוטי העלילה לא מגיע למיצוי דרמטי. מלבד כמה רגעים באמצע הסרט, כאשר חייה של הגיבורה עומדים בסכנת חיים ממשית, הדרמה של הסרט הזה לא מספיק סוחפת. ולמרות זאת, מדובר בסרט מאוד מעורר מחשבה.

"סלובנקה" נע הלוך ושוב מהעיר הגדולה לובליאנה, עיר הבירה של סלובניה, העיר שמייצגת את הסדר האירופי החדש, לבין כפר הולדתה של הנערה, המייצג את הסדר הישן. אביה הגרוש גר שם, ומנסה להחיות להקת רוק סיקסטיז עם חבריו. סלובניה, כאומה, נמצאת, על פי הסרט הזה, בלימבו מתמיד בין מזרח למערב, והיא לא מצליחה למצוא את האיזון. כל מיני דברים עוברים על הגיבורה, אבל היא לא מצליחה, בעצם, לחיות.

צריך לומר גם כמה מילים על השחקנית הראשית.

נינה איבניסין קוראים לה. השחקנית הראשית של "סלובנקה".

נינה איבניסין קוראים לה. השחקנית הראשית של "סלובנקה".

נינה איבניסין פשוט להמשיך לקרוא

אחים בדם: הריח החריף של אמריקה השורשית

סרטו הראשון של סקוט קופר, "לב לא שפוי" (שבאופן תמוה לא הופץ בארץ) זכה בשני אוסקרים: פרס המשחק לג'ף ברידג'ס, ופרס השיר הטוב ביותר (והיתה לו גם מועמדות נוספת למשחק משנה נשי, למגי ג'ילנהול. האקדמיה האמריקאית העדיפה את הופעתה העוצמתית והאנרגטית של מו'ניק ב"פרשס" על פני ההופעה העדינה והמרגשת של ג'ילנהול). והנה מגיע סרטו השני של קופר.

מצד אחד, מדובר בחיה אחרת לגמרי. "לב לא שפוי" היה סרט אנושי ורך על זמר קאנטרי מזדקן. "אחים בדם" הוא סרט קשוח, לעיתים אלים וברוטלי. מצד שני, בקלות ניתן להבחין בתביעת ידו של קופר. בקלות ניתן להבחין בעולם המאוד מובחן של הבמאי המחונן הזה. בכך שסקוט קופר מתעניין בעם הפשוט היושב במרכז ארה"ב. בכנות שבה קופר מתאר את חייהם של האנשים הפשוטים. ללא התנשאות, בגובה העיניים. נדמה שקופר הוא אחד מהם, לא ילד שמנת מבוורלי הילס. הוא יודע בדיוק באיזו שפה הם משתמשים, מהם קודי ההתנהגות שם, ומהי שגרת חייהם. והוא יודע איך להעביר את זה אל המסך (לרגעים היה נדמה לי שהשוטים הכי חשובים בסרט הם אלו של הארובות המעשנות של העיירה. הארובות האפורות האלו הן גם הפרנסה היחידה של המקום הזה).

כן כך נראית העיירה שלי. אם תעצור, אולי תראה אותי. כריסטיאן בייל ב"אחים בדם".

כן כך נראית העיירה שלי. אם תעצור, אולי תראה אותי. כריסטיאן בייל ב"אחים בדם".

ניכר גם שקופר יודע ל להמשיך לקרוא

הכל אבוד: איך זה שכוכב אחד לבד

קצת קשה לי לתאר את חווית הצפיה שלי ב"הכל אבוד". מצד אחד, מדובר בסרט מרשים מאוד שמבוים ע"י במאי אינטליגנט ומשוחק בצורה מרשימה ע"י שחקן מוכר ואהוב. מצד שני, הקו הדרמטי של הסרט לוקה בחסר, והיו רגעים, ובכן, קצת משעממים בסרט.

להבנתי, שני סרטים שונים מאוד בתכלית שמוקרנים עכשיו בבתי הקולנוע הם בעצם סרטים אחים. האחד הוא"כח משיכה". השני הוא "הכל אבוד". בשניהם העניין הוא מהו הגבול, מהי אותה נקודת שבירה שבה האדם מאבד את הרצון שלו לחיות. בשני הסרטים הדמויות מגיעות לנקודה הזו רק אחרי שהם ניסו כבר הכל. עם זאת, ב"כח משיכה" הנקודה הזו מגיעה לפתרון בצורה קצת מלאכותית, וב"הכל אבוד" רוברט רדפורד באמת מוותר על הכל, אבל באמת על הכל. ואז… (להזכירכם, שני הסרטים הם אמריקאים-הוליוודים).

אבל בלי ציניות, יש בשני הסרטים האלו דיון מעניין בכוחות הנפש הכי בסיסיים, כוחות ההישרדות כנגד הטבע, כנגד האלהים, כנגד החיים.  "כח משיכה" הוא תצוגה מרהיבה של קולנוע מרשים מאוד, עם כמה בחירות בימוי אפקטיביות מאוד (וכמה שפחות אהבתי). "הכל אבוד" הוא סרט צנוע בהרבה, כמעט ללא דיאלוג, עם כמה בחירות בימוי מרשימות מאוד, אבל עם כמה חריקות תסריט שבכל זאת הפריעו לי.

אשא עיניי אל האופק. מאין יבוא עזרי? רוברט רדפורד ב"הכל אבוד"

אשא עיניי אל האופק. מאין יבוא עזרי? רוברט רדפורד ב"הכל אבוד"

רוברט רדפורד הוא האיש ללא שם (הוא כמעט לא מדבר בכל הסרט, כי אין לו עם מי. ובסוף הסרט, בקרדיטים, הוא מופיע כ"האיש שלנו". ללא שם). הוא האיש ש להמשיך לקרוא

פרנסס הא: אני אוהבת שדברים נראים כמו טעות

יש משהו מאוד נוגע ללב בסרט הזה. באמת.

על פניו זה סרט קטן וכיפי. מצחיק ומשעשע. יש בו לא מעט רגעים מרוממי נפש, מצחיקים. יש בו כמה וכמה פאנצ'-ליינים מוצלחים. יש בו עבודה גאונית ממש עם מוסיקה (סצינת "אהבה מודרנית" היא שיא הסרט, אבל הרבה רגעים אחרים בסרט משובבי לב ממש גם בזכות המוסיקה הזו והדרך בה היא משולבת בסרט). ויש בו הרגשה של חופש קולנועי, של עשייה משוחררת.

אבל בפעם השנייה שבה צפיתי בסרט משהו שם מאוד נגע לליבי (הפעם הראשונה היתה בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליה כאן). יש ב"פרנסס הא" תיאור מאוד מדויק של חוויית החיים של פלח גדול מאוד מהאוכלוסיה. הפלח הצעיר. זה שגילו 20 פלוס – 30 מינוס. הסטודנטים שלומדים מקצוע, מחפשים להגשים את עצמם, להצליח בחיים, אבל בינתיים נאלצים לעבוד בכל מיני עבודות שלא קשורות למה שהם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. ובאמצע  – החיים. אהבות, פרידות, מריבות, התפייסויות, חברים, חברות. "פרנסס הא", עם כל הנחמדות שלו, הוא בעצם תיעוד של חיים של דור שלם. האנשים שמחפשים להגשים את עצמם, אבל נאלצים לעשות את זה בתוך המבוך הלא ידוע הזה שנקרא חיים.

פרנסס הא מחפשת את החיים

פרנסס הא מחפשת את החיים

דברים קורים בחיים שאי אפשר לתכנן. להמשיך לקרוא