ארכיון חודשי: ינואר 2014
פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע: הזוכים. או בעצם, הזוכה.
איזה מצחיקים האוסטרלים האלה. הערב (הבוקר שעון ישראל) התקיים טקס חלוקת פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע. ניסיתי לצפות בטקס בסטרימינג, אבל הם חסמו את הגישה למי שלא חבר ולא נרשם, או משהו כזה. ובכל מקרה, לא מדובר בשידור חי-ישיר, אלא בשידור חי-דחוי, כלומר, הטקס כבר הסתיים, והגרסה הערוכה שלו משודרת ממש עכשיו, עם כתיבתי את הפוסט הזה. וכך יוצא שאני, היושב בתל אביב, חצי עולם מאוסטרליה, יודע כבר מי זכה, וזאת לפני רוב האוסטרלים בעצמם. ואיך זה? בגלל טוויטר. ובגלל שהאתר הרשמי של האקדמיה האוסטרלית כבר פרסם את התוצאות. בשביל מה לראות טקס נוצץ פחות או יותר אם אין כבר מתח.
איזה מצחיקים (או עצובים) האוסטרלים האלו. יש להם כשרונות כל כך גדולים. יש קולנוע מרתק שמגיע משם. אבל הם נתנו כמעט את כל הפרסים לבן אדם אחד. אוסטרלי אמנם, אבל בסרט שהוא הפקה בינלאומית, שהיא אולי מרשימה, אבל שכבר הוקרנה ועברה ברחבי העולם (כולל בישראל), ונשכחה כבר. יש כל כך הרבה דברים מעניינים באוסטרליה, אבל האקדמיה האוסטרלית החליטה לכוון את זרקוריה החוצה, להוליווד.
את רשימת המועמדים ואת הסרטים המעניינים שיש לאוסטרלים להציע השנה סקרתי בפוסט הזה לפני חודש. תגזרו ותשמרו את הפוסט ההוא. שם נמצאים הסרטים המעניינים שאולי עוד נזכה לראות. בינתיים הזוכה הגדול של האקדמיה האוסטרלית השנה הוא להמשיך לקרוא
סוכריות: החיים כאן הם חתיכת חלום רע
וואו, איזה בלגן הסרט הזה.
את "סוכריות" ראיתי לראשונה בקיץ האחרון. ההתרשמות הראשונה שלי היתה מאוד מעורבת. את הפוסט שהקדשתי לכך סיימתי במילים : אני צריך צפייה נוספת. ואכן, צפיתי בסרט הזה שוב. ואם ההתרשמות הראשונה שלי היתה גם מאוד חיובית וגם לא כל כך, ההרגשה שלי אחרי הפעם השניה שבה צפיתי בסרט נוטה ברובה לכיוון השלילי. ואני חושב שעליתי על הבעיה המרכזית של "סוכריות": בבסיס, הסרט הזה הוא קומדיה מטורפת ופרועה מאוד (ודי מוצלחת, האמת) על המצב כאן, בישראל/ פלסטין. אבל הסרט הזה מבוים בכבדות, בבומבסטיות, בסופר-אובר חשיבות עצמית, ברצינות תהומית.
הבסיס הוא רעיון מוצלח למדי: בוא נראה את היהודים והערבים נלחמים לא על אדמה, אלא על סוכריות. דם נשפך לא על רקע דתי, אלא על ממתקים. רדוקציה של הדבר הגדול הזה שבתוכו אנחנו חיים, "המצב", למלחמות קטנוניות, אישיות. נסיון להפוך את כל הסכסוך הזה למשהו מגוחך. אבל יוסף פיצ'חדזה, הבמאי, החליט ל להמשיך לקרוא
ג'וטרה 2014: המועמדויות
תזכורת: בקנדה יש שני טקסי פרסים. אחד של האקדמיה הקנדית, ואחד רק של המחוז הקוובקי. את המועמדויות לפרס האקדמיה הקנדית סקרתי כאן לפני שבועיים. והנה גם האקדמיה הקוובקית פרסמה את רשימת המועמדויות שלה. כמו תמיד, חלק מהרשימה חופף פחות או יותר לרשימה של האמא הגדולה קנדה, אבל יש גם סרטים שמועמדים רק אצל הקוובקים, ולפעמים הם מאוד מעניינים. אז בפוסט הזה אני אנסה לסקור את הסרטים המעניינים שיש לקוובקים להציע השנה:
ראשית, ננקה את השולחן מאלו שמועמדים גם אצל האקדמיה הקנדית, וכבר כתבתי עליהם בפוסט ההוא:
"גבריאל", הסרט שקנדה שלחה השנה לאוסקר, ואמור להיות סרט מאוד מרגש, מועמד ל-9 פרסי ג'וטרה קוובקים: פרס הסרט, בימוי, שחקן, שחקנית משנה, שחקן משנה (שני שחקנים מהסרט הזה מתמודדים ראש בראש בקטגוריה הזו), תסריט, סאונד, ועריכה.
"הפירוק", שגם הוא נדמה לי כסרט מרגש במיוחד (בתגובות לפוסט המועמדויות של האקדמיה הקנדית כותב ספרטק שהוא ראה את הסרט, ודי השתעמם), הסרט הזה מועמד אצל הקוובקים ל-6 פרסי ג'וטרה: פרס הסרט, בימוי, שחקן, שחקנית משנה, שחקן משנה, וצילום.
וכמו אצל האקדמיה הקנדית, גם אצל הקוובקים, "טריפטיך" של רובר לפאז' ופדרו פירס מועמד לפרס הבימוי, אבל לא לפרס הסרט. "טריפטיך" מועמד גם לעוד 3 פרסי ג'וטרה: שחקנית, עיצוב אמנותי, ותלבושות.
ועכשיו לסרטים הבולטים יותר אצל הקוובקים: להמשיך לקרוא
פרס רוברט 2014: הטקס
משונה, עולם הפרסים הזה. בשבוע שעבר הגעתי הביתה באחד הערבים, התיישבתי מול המחשב, וראיתי בסטרימינג את טקס פרסי האקדמיה השבדית לקולנוע (ואח"כ כתבתי עליו כאן). היום רציתי לעשות את אותו הדבר עם טקס האקדמיה הדנית. אבל מסתבר שמעמדה של האקדמיה הדנית לקולנוע הוא די בקרשים. TV2, ערוץ הטלויזיה ששידר בעבר את טקס הפרסים, החליט לא לשדר את הטקס הפעם. ובכלל, טקס פרסי הקולנוע הבכיר בדנמרק הוא בכלל טקס הבודיל, המתקיים בשבוע הבא. הבודיל הוא הפרס המוענק ע"י עיתונאים ומבקרים, והוא בכיר יותר, ונחשב יותר, מאשר הטקס של האקדמיה הדנית. לאוזניים של זר כמוני זה נשמע לי משונה מאוד. מה גם שבבדיקה קלילה של רשימת המועמדים של הבודיל קל לראות שמפיקי הסרט הדני הכי מדובר בימים אלו, "נימפומנית" של לארס פון טרייר, הגישו את הסרט לשיקול העיתונאים והמבקרים לפרס הבודיל, אבל הם נמנעו מלהגיש אותו לשיפוטה של האקדמיה הדנית לקולנוע. משונה.
אז לטקס הרוברט שהתקיים הערב בדנמרק לא היה שידור ישיר. לטקס הרוברט שהתקיים הערב לא היה שידור טלויזיוני בכלל. אבל בכל זאת הצלחתי לעקוב איכשהו אחרי המתרחש שם, בדנמרק. התביתתי על עיתונאית המכסה את התחום, ועל הלייב-בלוג שלה. על המועמדים אתם מוזמנים לקרוא בפוסט שפרסמתי בתחילת החודש, שם סקרתי את המועמדים השונים. היום אני אציין בקצרה את רשימת הזוכים:
ובכן, הזוכה הגדול של הערב הוא:… להמשיך לקרוא
חיפושית הזהב 2014: קטן וגדול
אז חזרתי הערב הביתה מוקדם מהצפוי. וישר רצתי למחשב, מנסה למצוא את טקס פרסי "חיפושית הזהב" השבדי בסטרימינג (על המועמדים כתבתי לפני כשבועיים כאן). שעה אחת כבר פספסתי. אבל ישבתי וראיתי את השעה השניה של הטקס. השעה היותר מעניינת, השעה שבה מכריזים על הזוכים המרכזיים. שעה של טלויזיה (באינטרנט) בשפה שאני לא מבין.
כמה דברים שבכל זאת למדתי:
גם השבדים לא משדרים את הטקס שלהם בשידור ישיר, אלא בשידור חי-דחוי. הוא שידור ערוך שהתרכז יותר ברגעים הבידוריים של הטקס: הריקודים והשירים (אחד מהם, עם כל מיני דראג-קווינס על הבמה, היה מלהיב באמת), וכל מיני סרטונים סמי-הומוריסטים (אחד מהם, שהקדים את פרס האיפור, היה מוצלח למדי. כל השאר היו די מיותרים). חלוקת הפרסים עצמה, שלשמה התכנסנו, תפסה פחות מחצי מזמן המסך.
חלוקת הפרסים לקולנוע השבדי השנה נדמית להמשיך לקרוא
12 שנות עבדות: גזענות זה רע
והישועה תגיע מידי בראד פיט
אז מה עובר על אמריקה בתקופה האחרונה?
פתאום יוצא "המשרת", סרט שמקדש את המאבק השחור לשחרור לאורך השנים (וזוכה להצלחה קופתית עצומה); ויש גם את "תחנת פרוטוויל", זוכה פסטיבל סאנדאנס מהשנה שעברה (שאולי עוד יגיע השנה למסכים);
והנה מגיע גם "12 שנות עבדות", סרט שכנראה מנסה איכשהו לשטוף את המצפון האמריקאי הלבן. סרט שאיכשהו מבקש את סליחתם של השחורים בארה"ב על כל שנות העבדות וההתאכזרות שהם סבלו מידי הלבנים. אחד לבן, בראד פיט, הוא אחד ממפיקי הסרט הזה. ולטעמי מדובר בסרט טוב יותר, אפקטיבי יותר מאותו "משרת", אבל בסופו של דבר, אני חוזר לאותו מקום דידקטי.
סטיב מקווין, במאי שחור (בריטי, דווקא) עשה עד עכשיו 3 סרטים. שלושתם זכו להילולי הביקורות העולמיות. אני נשאר בצד, מסתכל על שיירת המבקרים הנופלים לרגליו, מבין את המהללים אבל לא מצטרף אליהם. מצטער, אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה המקווין הזה עובד.
סטיב מקווין, הבמאי של "12 שנות עבדות"
"12 שנות עבדות" הוא אולי ה להמשיך לקרוא
פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2014: המועמדויות
אתמול הוכרזה בקנדה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע ולטלויזיה. לקח לי קצת זמן לרכז את רשימת המועמדים לאיזשהו משהו שיחזיק פוסט באורך סביר, מכיוון שברשימה ניתן למצוא מספר מפלצתי ממש של סרטים (יותר מ-30). למעשה, יש רק שני סרטים שמחזיקים במספר מועמדויות מרשים. כל השאר מתחלקים במועמדויות שווה בשווה בערך. מה גם שכמה סרטים ברשימת המועמדים הם קו-פרודוקציות, והכללתם ברשימת המועמדויות נדמית לי יותר כסתימת חורים מאשר באמת ביטוי של הערכה כלפיהם. מדובר, למשל, ב"הפוכים", שהוקרן לשבוע ויומיים בערך בשנה שעברה גם בישראל (סרט על אנשים שהולכים על התקרה ואנשים שהולכים על האדמה, והאם יתכן קשר ביניהם. או משהו כזה. עם ג'ים סטרג'ס וקירסטן דאנסט. הסרט הזה מועמד לפרסי הצילום והאפקטים אצל הקנדים). או, למשל, "בני הנפילים – עיר של עצמות", גם הוא הוקרן בישראל בשנה שעברה. סרט הנוער הזניח הזה מועמד ל-6 פרסי אקדמיה קנדית: עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, סאונד, עריכת סאונד, ואפקטים. או, למשל למשל, "מאמא", סרט האימה הפשוט אבל האפקטיבי שהוקרן השנה גם בארץ (עם ג'סיקה צ'סטיין. כתבתי עליו כאן). "מאמא" מועמד ל-3 פרסי אקדמיה קנדית, על איפור, צילום, ואפקטים. ויש עוד דוגמא או שתיים.
אבל יש לקנדים גם לא מעט סרטים מסקרנים ברשימה. נדמה לי שהקנדים הולכים בדרכה של האקדמיה הישראלית, ומעניקים מועמדויות (ואולי גם פרסים) לסרטים שלא הופצו עדיין. למעשה, הסרט עם מספר המועמדויות הגבוה ביותר הוא אחד הסרטים המסקרנים ביותר של 2014. אז להלן סקירה של כמה מהסרטים הכי בולטים ברשימת המועמדויות של האקדמיה הקנדית:
להמשיך לקרוא
להאיר את השמיים: אמריקה בכל מקום
והנה עולה על המסכים סרט מלאוס. יש מדינה כזו, מסתבר. כלומר, ההפקה היא אוסטרלית, והיא נראית מערבית לגמרי. אבל הסרט מתרחש כולו בלאוס, ומדבר בשפה הלאית. יש שפה כזו, מסתבר.
אז מה, סרט אקזוטי שכזה? כן, מסתבר שכן.
ויש בו אולי יותר מסתם נשיונל ג'יאוגרפיק ? כן, אבל לא הרבה.
אני מניח שמי שהיה במזרח או מי שמתכוון שלנסוע לשם (שזה הרבה מאוד ישראלים, אבל לא אני) יתעניין בסרט הזה יותר ממני. יש בו, ובכן, צילומים יפהפיים של נופים עוצרי נשימה. ויש בו תרבות שאני לא מכיר. כל מי שאי פעם היה במזרח (לא אני) יזהה שם חלקים לא קטנים מעצמו. אבל יש כאן גם נסיון לנהל דיון במערב נגד מזרח. בשליטה הכלכלית של המערב במזרח, והנזק שהם עושים לו. וזה נעשה דרך סיפור זורם בנעימים, עם ילדים מקסימים. אבל זה לא ממש מחזיק.
ל"להאיר את השמיים" יש התחלה עוצמתית: סצינת לידה. משהו בסצינות לידה תמיד עושה לי את זה. הכאבים של הלידה בד"כ עוברים הלאה. וכאן יש גם נסיון להזריק איזשהו אלמנט של אמונות תפלות, של תרבות של לחישות וקמיעות. האלמנט הזה חלש. כי הילד שנולד אמור לסחוב עימו אות קין של ילד ביש-מזל, שמביא מזל רע לכל מי שהוא פוגש. ואכן, רבע השעה הראשונה של הסרט מביאה עימה שני מקרי מוות. שניהם מבוימים בעוצמה דרמטית חודרת. שניהם מחזיקים את הדמויות קרוב אלי, כך שהמוות, כשהוא מגיע בהפתעה, הוא חודר וכואב.
אבל אז הסרט נעצר. התסריט מתפזר. אלמנטים שונים ומשונים נכנסים, והרבע השעה הראשונה, שהיתה מהודקת מבחינת סיפור, מתחילה להתמוסס בין הידיים. יש אלמנט של פינוי מהעמק שהוא הבית של הדמויות הראשיות, כי חברה כלכלית גדולה בונה שם סכר. יש פגישה עם ילדה, וחברות נעימה, וחמודה. יש דמות משנה ביזארית של חיקוי ג'יימס בראון (כדי להגיד – אמריקה זה כאן).
אלהים. אבא. סנדק. ג'יימס בראון אמיתי. וחיקוי. והילדים. "להאיר את השמיים".
יש עניין להמשיך לקרוא
היא: אהבה טהורה
את, תגידי: הבחור שאת אוהבת, מה בדיוק את אוהבת בו? את החיוך המיוחד שלו? את הרעש המוזר שהוא עושה כשהוא מצחצח שיניים? את הדרך המיוחדת שבה הוא אומר את השם שלך? או שאת סתם חולה על התחת שלו?
אתה, תגיד: הבחורה שאתה אוהב, מה אתה בדיוק אוהב בה? מה, היא סתם כל כך יפה? היא כל כך חכמה? היא כל כך מתוקה? היא כל מה שאתה רצית, והנה, היא פשוט פה?
"היא" הוא יצור נפלא. סרט יוצא דופן. סיפור אהבה טהור. נסיון מעניין של הפרדת נפש מגוף. תהייה על אופיו של אותו רגש עמוק ובלתי ניתן להסבר. נסיון להבין את אותו טירוף שמקובל לכנות אותו "אהבה". סרט חכם מאין כמותו, וכן, גם מרגש (כמו שסיפור אהבה צריך להיות).
לכאורה, זה סרט עתידני. אבל העתיד הזה כבר (כמעט) פה. בחור צעיר מתאהב בישות עצמאית ממוחשבת. אבל מדובר בהרבה יותר מזה. כי הישות הזו היא בעצם רגש טהור. אינטלגנציה עצמאית, רק בלי הגוף שכולא את הנשמה. לכאורה, השילוב המושלם: נשמה אינטלגנטית, חמודה, מצחיקה, חכמה, חופשיה מתחלואי הגוף שיתנוון ויזדקן כדרך כל בני האדם. "היא" מנהל דיון ארוך ומתמשך על ההפרדה הזו בין גוף ונפש, והוא שואל במה אנו מתאהבים: בגוף או בנפש. האם מפגש טהור של נשמות תואמות הוא כל מה שאנו בעצם צריכים?
הוא והיא (בידיו) במיטה
איתן 