עומאר: בוא אמור שלום?

זה הסרט שמייצג השנה את פלסטין באוסקר. והוא אכן עבר את הסינון הראשוני, בעוד שהנציג הישראלי, "בית לחם", נשאר בחוץ. ואם לומר את האמת, כמה אנשים שראו את הסרט לפני אמרו לי ש"עומאר" הוא כמו הגרסה הפלסטינית של "בית לחם". הרי גם הוא מספר על יחסי מפעיל -מודיע. אבל בזה גם נגמר הדמיון. ו"בית לחם" לטעמי יותר טוב.

בוא נדבר לרגע על הסצינה האחרונה של שני הסרטים (עם המנעות מספוילרים, כמובן). גם "בית לחם" וגם "עומאר" מביאים בסצינה האחרונה שלהם את יחסי המפעיל-מודיע לכדי שיא דרמטי. אבל בעוד שמערכת היחסים הזו מהווה את החלק המרכזי בסיפור של "בית לחם", כל הסיפור שבין עומאר לאיש השכ"ב מהווה חלק מאוד קטן מהסרט עצמו. בעוד שיש לא מעט רגעים של רוך בין תחליף-אב שב"כניק לבין הפלסטיני ב"בית לחם" , ב"עומאר" האמביוולנטיות הזו מצטמצמת לסצינה אחת בה, באמצע חקירה, אשתו של איש השב"כ מתקשרת אליו בענייני דיומא. זו הסצינה היחידה שבה יש איזשהו רגע של חיוך במערכת היחסים הזו. זה לא מספיק. וכך, בעוד ב"בית לחם" עולה השאלה האם המפעיל היה מתייחס בכזו אמפטיה לפלסטיני גם אם הוא לא היה המודיע שלו, ב"עומאר" זו לא שאלה בכלל. ובכלל, "עומאר" הוא סרט הרבה יותר שטוח מהבחינה הזו. הוא מציג את הצד הפלסטיני מבלי להתנצל. והוא מיליטנטי במתכוון.

עומאר. מיליטנטי

עומאר. מיליטנטי

הרי אין להמשיך לקרוא