עומאר: בוא אמור שלום?

זה הסרט שמייצג השנה את פלסטין באוסקר. והוא אכן עבר את הסינון הראשוני, בעוד שהנציג הישראלי, "בית לחם", נשאר בחוץ. ואם לומר את האמת, כמה אנשים שראו את הסרט לפני אמרו לי ש"עומאר" הוא כמו הגרסה הפלסטינית של "בית לחם". הרי גם הוא מספר על יחסי מפעיל -מודיע. אבל בזה גם נגמר הדמיון. ו"בית לחם" לטעמי יותר טוב.

בוא נדבר לרגע על הסצינה האחרונה של שני הסרטים (עם המנעות מספוילרים, כמובן). גם "בית לחם" וגם "עומאר" מביאים בסצינה האחרונה שלהם את יחסי המפעיל-מודיע לכדי שיא דרמטי. אבל בעוד שמערכת היחסים הזו מהווה את החלק המרכזי בסיפור של "בית לחם", כל הסיפור שבין עומאר לאיש השכ"ב מהווה חלק מאוד קטן מהסרט עצמו. בעוד שיש לא מעט רגעים של רוך בין תחליף-אב שב"כניק לבין הפלסטיני ב"בית לחם" , ב"עומאר" האמביוולנטיות הזו מצטמצמת לסצינה אחת בה, באמצע חקירה, אשתו של איש השב"כ מתקשרת אליו בענייני דיומא. זו הסצינה היחידה שבה יש איזשהו רגע של חיוך במערכת היחסים הזו. זה לא מספיק. וכך, בעוד ב"בית לחם" עולה השאלה האם המפעיל היה מתייחס בכזו אמפטיה לפלסטיני גם אם הוא לא היה המודיע שלו, ב"עומאר" זו לא שאלה בכלל. ובכלל, "עומאר" הוא סרט הרבה יותר שטוח מהבחינה הזו. הוא מציג את הצד הפלסטיני מבלי להתנצל. והוא מיליטנטי במתכוון.

עומאר. מיליטנטי

עומאר. מיליטנטי

הרי אין ישראלי אחד נחמד בסרט הזה. סצינה אחת מיותרת בה חיילים מכריחים את עומאר לעמוד על אבן אחת במשך שעות רק מגבירה את השנאה של היוצר כלפי כל סממן יהודי-ישראלי. אין כאן גוונים של אפור. רק שחור ולבן. ועזבו רגע משמעויות פוליטיות – מבחינה קולנועית זה מרדד את כל הסרט. כל הדרמה נזרקת לפח ברגע שאני מראש יודע מי הטוב (המוחלט!) ומי הרע (המוחלט מאוד!).

ויותר מכך – אחרי "גן עדן עכשיו" המורכב והמצוין הרבה יותר, האני אבו-אסד מתגלה כקולנוען פחדן. סצינת הסיום של "בית לחם" כל כך מצוינת מכיוון שהיא מראה את המעשה המחריד שבסופו ללא מורא, ואז חותכת לכותרות סיום מבלי שתוכל לעכל את ההלם. סצינת הסיום של "עומאר" אפילו לא מראה את מה שקורה. שנייה לפני שהיא בעצם מתרחשת, עולות כותרות הסיום.

ויותר מכך – האני אבו אסד נמנע לחלוטין, לגמרי, ממוסיקה בסרט. אחד הערכים המרכזיים של "בית לחם" הוא האופן שבו הוא הצליח להפוך את המציאות היומיומית בפלסטין/ישראל לסרט אקשן משובח ומותח. האני אבו אסד מנסה לגרום לנו להיות חרדים לגורלו של עומאר, אבל ללא מוסיקה בכלל חלק גדול מהדרמה הולך לאיבוד.

אבל לא הכל רע בסרט הזה. שני ערכים קולנועיים עיקריים מרימים את הסרט הזה מעל לערך של סרט תעמולה רגיל: אחד מהם הוא הצילום מלא האנרגיה של איהאב אסאל. כל מה שחסר במוסיקה שפשוט נעדרת, נמצא בצילום בתנועה כמעט מתמדת, בבחירת הלוקיישנים הצרים, במרדפים המרתקים, ובצילומי קלוז-אפ פנטסטיים. יש בצילום של אסאל גם הרבה רגש לרגעי הרומנטיקה העדינים, וגם הרבה קצב שיוסיף מתח לרגעים שבהם צה"ל והשב"כ רודפים אחרי עומאר (ואלו שני האלמנטים העיקריים הבונים את הסרט הזה. הקשר בין המפעיל לעומאר נדחק לקרן זוית – חסרון מרכזי של התסריט כאן)

והערך העיקרי של הסרט הזה הוא הופעתו המהפנטת ממש של אדם בכרי בתפקיד הראשי.

גם רומנטי. אדם בכרי ולים לובאני ב"עומאר"

גם רומנטי. אדם בכרי ולים לובאני ב"עומאר"

למרות שהוא בעצם חבר בכנופיה שהורגת חייל (כבר בחלקים הראשונים של הסרט, מה שמונע ממני באמת להתייחס באמפטיה לדמות הראשית), למרות שהתסריט של הסרט הזה שטוח וגם קצת חוזר על עצמו (יש יותר מדי רגעים, יפים כשלעצמם, בין עומאר לבין מושא אהבתו, ללא התפתחות של ממש, וגם הסיפור עם השב"כ קצת רפטטיבי), אדם בכרי מגלם בפניו איזשהו חוסר אונים בפני המציאות הפלסטינית, כלואה בין תוקפנות מובנית התומכת במאבק מזוין, אבל גם בסדר חברתי שמציב את המטרה הלאומית הרבה לפני חיים אישיים, לבין צבא כובש ואכזר בדמות צה"ל (ואין יהודים טובים כאן). הכל נמצא שם, בפניו של בכרי. בנחישות שלו להתאחד עם אהובתו (לים לובאני החמודה), וגם במסירות שלו למטרה הלאומית, או שזה רק כלי להשיג את המטרה הנעלה יותר – הבחורה. כל המורכבות הנעדרת מהתסריט השטוח נמצאת שם, במשחק המסור של אדם בכרי.

ואף על פי כן, יש לא מעט סצינות מרשימות בסרט הזה. בסצינות העינויים נזכרתי לרגע  בסצינות דומות בהתחלה של "כוננות עם שחר". המשחק בסרט הזה, לא רק של בכרי, מצוין, והכימיה בין השחקנים מידבקת. האחווה הפלסטינית היא גם לאומית וגם אישית, וזה נוגע ללב באיזשהו מקום כשהאחווה הזו מתפרקת בעקבות האירועים שאותה הריגת חייל היא רק ההתחלה. ואת זה יש לזקוף לזכותו של אבו-אסד, היודע להוביל את הסרט שלו בקצב נכון, לתזמר שחקנים, צילום, ועריכה לכדי סרט מרשים למדי.

אבל לאחר הצפייה, מה כבר נותר לומר? ששלום לא יתכן עם הפלסטינים? שמבחינתם לרוצחי חיילים מגיע פרס, ולא כלא? שהישראלים הם קופים, חיות, ושיש למגר את כולם? האם נחיה על החרב לעד, עד שאנחנו נחסל אותם או עד שהם יחסלו אותנו?

מה שאני לקחתי מהסרט הזה הוא שמדובר בסרט ששונא אותי, שרואה בכל הישראלים מקשה אחת רעה ואכזרית, ושבעצם מדובר בסרט תעמולה פלסטיני. אם הסרט היה כתוב יותר טוב (כלומר: אם היו בו יותר רבדים, יותר צבעים לכל צד) היה כאן בסיס לדיון. ובכל זאת, זה לא סרט נטול ערך. הוא מקבל לא מעט פרסים ולא מעט הערכה ברחבי העולם. אני לא יכול להתעלם מהלך הרוח הזה. אל מול סרט שטוח שכזה שמכה גלים בעולם, שמקבל התייחסות אוהדת בכל רחבי העולם, אנחנו צריכים להמשיך ולעשות סרטים כמו "בית לחם", או אפילו סרטים של ערן ריקליס, המנסים לתאר את העולם הזה בצבעים פחות חד מימדיים. ואסור לנו לטמון את הראש בחול. צריך לראות סרטים כמו "עומאר" (או, לדוגמא, כמו "אינשאללה" הקנדי) כדי לדעת מה הלך הרוח עכשיו בעולם. ואז להרים את קולנו ולומר את דברינו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s