היא: אהבה טהורה

את, תגידי: הבחור שאת אוהבת, מה בדיוק את אוהבת בו? את החיוך המיוחד שלו? את הרעש המוזר שהוא עושה כשהוא מצחצח שיניים? את הדרך המיוחדת שבה הוא אומר את השם שלך? או שאת סתם חולה על התחת שלו?

אתה, תגיד: הבחורה שאתה אוהב, מה אתה בדיוק אוהב בה? מה, היא סתם כל כך יפה? היא כל כך חכמה? היא כל כך מתוקה? היא כל מה שאתה רצית, והנה, היא פשוט פה?

"היא" הוא יצור נפלא. סרט יוצא דופן. סיפור אהבה טהור. נסיון מעניין של הפרדת נפש מגוף. תהייה על אופיו של אותו רגש עמוק ובלתי ניתן להסבר. נסיון להבין את אותו טירוף שמקובל לכנות אותו "אהבה". סרט חכם מאין כמותו, וכן, גם מרגש (כמו שסיפור אהבה צריך להיות).

לכאורה, זה סרט עתידני. אבל העתיד הזה כבר (כמעט) פה. בחור צעיר מתאהב בישות עצמאית ממוחשבת. אבל מדובר בהרבה יותר מזה. כי הישות הזו היא בעצם רגש טהור. אינטלגנציה עצמאית, רק בלי הגוף שכולא את הנשמה. לכאורה, השילוב המושלם: נשמה אינטלגנטית, חמודה, מצחיקה, חכמה, חופשיה מתחלואי הגוף שיתנוון ויזדקן כדרך כל בני האדם. "היא" מנהל דיון ארוך ומתמשך על ההפרדה הזו בין גוף ונפש, והוא שואל במה אנו מתאהבים: בגוף או בנפש. האם מפגש טהור של נשמות תואמות הוא  כל מה שאנו בעצם צריכים?

הוא והיא (בידיו) במיטה

הוא והיא (בידיו) במיטה

התשובה היא כמובן: לא. כאשר אנו מתאהבים במישהו אנחנו רוצים את כל החבילה: גוף ונפש. תשוקה מינית ואתגר אינטלקטואלי. וקולה (הנפלא, הסקסי, המפתה, אבל גם המבין, הסימפטי, המשעשע.  המושלם) של סקרלט ג'והנסון הוא הדבר היחיד שיש לגיבור הסרט. האם זה מספיק? לכל אורך הסרט יש מלחמה בין הרצון לומר: כן, בוודאי שזה מספיק, לבין ההכרה העצובה שלא, זה לא מספיק. הסצינה בחוף הים, למשל. חלקי גוף חשופים ממלאים את המסך. והוא יושב איתה ומשוחח. והיא נמצאת בתוך הפלאפון. ישות. נשמה. ללא גוף. שלא לדבר על סצינות הסקס הביזאריות: הראשונה ביניהם לא נראית בעצם על המסך. אבל אחר-כך, כדי לתחזק את האהבה, צריך יותר. אז מביאים מישהי שתעשה את זה. והתוצאה, כמובן, היא אסון.

לספייק ג'ונז יש דרך נפלאה ללכת ישר אל תוך הרגש.

עיסוקו של גיבור הסרט, למשל, הוא כותב מכתבים. הבעת רגשות ישירה דרך מילים. לא עיסוק פיסי, אלא אימוץ שריר הלב.

עיצוב הדמויות, למשל. החיצוני כמו הפנימי. השיער של רוני מארה, בתפקיד פרודתו, ושל איימי אדמס, בתפקיד השכנה- השיער של שתיהן פזור כל הזמן. או, יותר נכון לומר, הוא אסוף לכדי משהו שהוא לא מסודר באמת. תמיד יש קווצת שיער סוררת המסתירה חלק מהפנים. הן לא הולכות לטקס האוסקר. הן הולכות לשטוף כלים. יש משהו מאוד יומיומי, פשוט באנשים האלו. אני בקלות יכול להאמין להם. הם לא מתעסקים בהעמדות פנים, במשחק מול מצלמה, במשחק של חיזור כדי להרשים. הם הכי אמיתיים, הכי ישירים.

הקלוז אפים הנפלאים של חואקין פיניקס, ויותר מכך, העובדה שסצינות רבות מצולמות בטייק אחד ארוך ומתמשך. הוא פשוט מדבר איתה. כמו ג'סי וסלין ב"לפני השקיעה/ זריחה/ חצות". רק שהיא בתוך המחשב. אין לה גוף. והשיחה הזו זורמת. מקשרת בין שתי נשמות. לאחת מהן אין גוף. אבל הגוף שלו מתאווה אליה.

הוא והיא (בכיס שלו) במעבורת, בים.

הוא והיא (בכיס שלו) במעבורת, בים.

ובכלל, הליהוק של חואקין פיניקס הוא לא ליהוק מובן מאליו. לפיניקס יש מוניטין של אדם די פסיכי. שחקן של "השיטה". מישהו שמאמץ את כל גופו ומגייס את כל כולו לכל תפקיד שהוא עושה. ואילו כאן נדרש ממנו דווקא להוריד טונים. להיות אנושי, אמיתי, כל אדם. שהרי האהבה מגיעה לכל אחד מאיתנו. והוא עושה את זה. דווקא בגלל שהוא בא מלמטה, שהוא כמוני, גבר רגיש ושקט (ובודד), אני יכול להאמין לו, ללכת איתו, להתאהב איתו, להתרגש איתו, להצטער איתו.

כן, להצטער איתו. כי אהבה צריך לתחזק. ובסוף מכריחים אותנו להסתכל במציאות נכוחה. וזה קורה לגיבור הסרט פעמיים – פעם אחת עם אשתו בנפרד (בקטעי פלאשבק המשולבים בסיפור ברגישות, וגם בסצינה אחת כואבת במיוחד המתרחשת בהווה), ופעם שנייה עם אותה סמנתה, הישות הכל כך אהובה. כי הכל מתפתח. כל הזמן. וגם אם אין לה גוף, וגם אם זו האהבה הלכאורה מושלמת, הטהורה, צריך להמשיך ולהתפתח.

וגם צריך לדבר על הויטה ואן הויטמה. הצלם שכבר צילם סרטים מרשימים לתומס אלפרדסון ("הכניסו את האדם הנכון") צובע את הסרט בצבעים חמים, מזיז את המצלמה בתנועות מדודות, יודע מתי להתלהב ביחד עם הדמות ברגעי ההתאהבות הסוחפים, ומתי לתאר בפיוטיות את רגעי העצב העמוקים.

יש הרבה רבדים ל"היא". ואני בכלל לא מדבר על טכנולוגיה. זה פחות מעניין אותי. נדמה לי שזה גם פחות מעניין את הבמאי והתסריטאי, ספייק ג'ונז. בכלים לכאורה עתידניים מצייר הסרט הזה, "היא", את כאבי והתלבטויות האהבה והרגש של הדור הצעיר של המאה ה-21, והם עמוקים וכואבים ממש כמו הדורות הקודמים. ואולי אפילו יותר.

סרט נפלא, מעורר מחשבה, ומאוד מרגש. סרט חובה. לכו לראות את "היא".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “היא: אהבה טהורה

  1. בסרטים דמויות כאלה כמו של חואקין פיניקס הן תמיד מקסימות ורגישות וכמובן שבחיים היינו מתרחקים מאנשים כאלה וקוראים להם תמהונים.אני חושב שבקולנוע הדמויות האלה עוברות איזו רומנטיזציה לא מוצדקת כי הם מופרעים,אין מה לעשות וצריכים להיות מאושפזים.

  2. לאחר קריאת מספר ביקורות על הסרט הזה לדעתי הוא שווה צפייה ללא ספק. נהנתי לקרוא את הנאמר, תודה רבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s