להאיר את השמיים: אמריקה בכל מקום

והנה עולה על המסכים סרט מלאוס. יש מדינה כזו, מסתבר. כלומר, ההפקה היא אוסטרלית, והיא נראית מערבית לגמרי. אבל הסרט מתרחש כולו בלאוס, ומדבר בשפה הלאית. יש שפה כזו, מסתבר.

אז מה, סרט אקזוטי שכזה? כן, מסתבר שכן.

ויש בו אולי יותר מסתם נשיונל ג'יאוגרפיק ? כן, אבל לא הרבה.

אני מניח שמי שהיה במזרח או מי שמתכוון שלנסוע לשם (שזה הרבה מאוד ישראלים, אבל לא אני) יתעניין בסרט הזה יותר ממני. יש בו, ובכן, צילומים יפהפיים של נופים עוצרי נשימה. ויש בו תרבות שאני לא מכיר. כל מי שאי פעם היה במזרח (לא אני) יזהה שם חלקים לא קטנים מעצמו. אבל יש כאן גם נסיון לנהל דיון במערב נגד מזרח. בשליטה הכלכלית של המערב במזרח, והנזק שהם עושים לו. וזה נעשה דרך סיפור זורם בנעימים, עם ילדים מקסימים. אבל זה לא ממש מחזיק.

ל"להאיר את השמיים" יש התחלה עוצמתית: סצינת לידה. משהו בסצינות לידה תמיד עושה לי את זה. הכאבים של הלידה בד"כ עוברים הלאה. וכאן יש גם נסיון להזריק איזשהו אלמנט של אמונות תפלות, של תרבות של לחישות וקמיעות. האלמנט הזה חלש. כי הילד שנולד אמור לסחוב עימו אות קין של ילד ביש-מזל, שמביא מזל רע לכל מי שהוא פוגש. ואכן, רבע השעה הראשונה של הסרט מביאה עימה שני מקרי מוות. שניהם מבוימים בעוצמה דרמטית חודרת. שניהם מחזיקים את הדמויות קרוב אלי, כך שהמוות, כשהוא מגיע בהפתעה, הוא חודר וכואב.

אבל אז הסרט נעצר. התסריט מתפזר. אלמנטים שונים ומשונים נכנסים, והרבע השעה הראשונה, שהיתה מהודקת מבחינת סיפור, מתחילה להתמוסס בין הידיים. יש אלמנט של פינוי מהעמק שהוא הבית של הדמויות הראשיות, כי חברה כלכלית גדולה בונה שם סכר. יש פגישה עם ילדה, וחברות נעימה, וחמודה. יש דמות משנה ביזארית של חיקוי ג'יימס בראון (כדי להגיד – אמריקה זה כאן).

אלהים. אבא. סנדק. ג'יימס בראון אמיתי וחיקוי. והילדים. "להאיר את השמיים".

אלהים. אבא. סנדק. ג'יימס בראון אמיתי. וחיקוי. והילדים. "להאיר את השמיים".

יש עניין להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת