להאיר את השמיים: אמריקה בכל מקום

והנה עולה על המסכים סרט מלאוס. יש מדינה כזו, מסתבר. כלומר, ההפקה היא אוסטרלית, והיא נראית מערבית לגמרי. אבל הסרט מתרחש כולו בלאוס, ומדבר בשפה הלאית. יש שפה כזו, מסתבר.

אז מה, סרט אקזוטי שכזה? כן, מסתבר שכן.

ויש בו אולי יותר מסתם נשיונל ג'יאוגרפיק ? כן, אבל לא הרבה.

אני מניח שמי שהיה במזרח או מי שמתכוון שלנסוע לשם (שזה הרבה מאוד ישראלים, אבל לא אני) יתעניין בסרט הזה יותר ממני. יש בו, ובכן, צילומים יפהפיים של נופים עוצרי נשימה. ויש בו תרבות שאני לא מכיר. כל מי שאי פעם היה במזרח (לא אני) יזהה שם חלקים לא קטנים מעצמו. אבל יש כאן גם נסיון לנהל דיון במערב נגד מזרח. בשליטה הכלכלית של המערב במזרח, והנזק שהם עושים לו. וזה נעשה דרך סיפור זורם בנעימים, עם ילדים מקסימים. אבל זה לא ממש מחזיק.

ל"להאיר את השמיים" יש התחלה עוצמתית: סצינת לידה. משהו בסצינות לידה תמיד עושה לי את זה. הכאבים של הלידה בד"כ עוברים הלאה. וכאן יש גם נסיון להזריק איזשהו אלמנט של אמונות תפלות, של תרבות של לחישות וקמיעות. האלמנט הזה חלש. כי הילד שנולד אמור לסחוב עימו אות קין של ילד ביש-מזל, שמביא מזל רע לכל מי שהוא פוגש. ואכן, רבע השעה הראשונה של הסרט מביאה עימה שני מקרי מוות. שניהם מבוימים בעוצמה דרמטית חודרת. שניהם מחזיקים את הדמויות קרוב אלי, כך שהמוות, כשהוא מגיע בהפתעה, הוא חודר וכואב.

אבל אז הסרט נעצר. התסריט מתפזר. אלמנטים שונים ומשונים נכנסים, והרבע השעה הראשונה, שהיתה מהודקת מבחינת סיפור, מתחילה להתמוסס בין הידיים. יש אלמנט של פינוי מהעמק שהוא הבית של הדמויות הראשיות, כי חברה כלכלית גדולה בונה שם סכר. יש פגישה עם ילדה, וחברות נעימה, וחמודה. יש דמות משנה ביזארית של חיקוי ג'יימס בראון (כדי להגיד – אמריקה זה כאן).

אלהים. אבא. סנדק. ג'יימס בראון אמיתי וחיקוי. והילדים. "להאיר את השמיים".

אלהים. אבא. סנדק. ג'יימס בראון אמיתי. וחיקוי. והילדים. "להאיר את השמיים".

יש עניין עם חומרי נפץ למינהו שהאמריקאים השאירו. כל מיני רמזים לכך שהכלכלה המערבית פולשת אל המזרח, מחרבת את חייהם של האנשים הפשוטים. אבל הסיפור עצמו מתפזר, מאבד מיקוד, מאבד אותי, מפספס את האמירה. העניין עם אותה קללה שרובצת על הילד נעלם כמעט לגמרי. יש פתאום חיים אחרים, סיפורים אחרים, ואין חוט שדרה מרכזי לסרט הזה. רק במערכה השלישית של הסרט יש עניין עם תחרות בניית טילים (שם הסרט במקור הוא The Rocket, הטיל), ורק אז הסרט צובר תאוצה שוב. ובאופן פרדוקסלי, הקולנוע מקבל סגנון אמריקאי, הוליוודי שכזה. דווקא בסרט שמנסה להגיד משהו מגומגם על הקפיטליזם שהורס כל חלקה טובה, דווקא סרט שכזה מגייס לעזרתו את הסגנון של אחת ממכונות התעמולה החזקות ביותר של אמריקה – הוליווד.

קולנועית זה דווקא עובד. משהו בקצב של הסרט, שהואט מאוד אחרי אותה פתיחה אפקטיבית, חוזר להתרומם. אחרי שכל החלק האמצעי של הסרט נעזב בעיקר לאלמנטים האקזוטיים, הסיפור חוזר לרתק ולעניין, גם אם הוא צפוי למדי (הוליווד, כן?!)

כך שלא מדובר בסרט גדול במיוחד. אבל בגלל ההתחלה המרתקת, ובגלל הסוף המלהיב, ובגלל שבכל זאת, קשה להתנגד לתמימותם הכובשת של ילדים, וגם בגלל שהנופים יפים, בכל זאת יש בסרט הזה משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s