12 שנות עבדות: גזענות זה רע

והישועה תגיע מידי בראד פיט

אז מה עובר על אמריקה בתקופה האחרונה?

פתאום יוצא "המשרת", סרט שמקדש את המאבק השחור לשחרור לאורך השנים (וזוכה להצלחה קופתית עצומה); ויש גם את "תחנת פרוטוויל", זוכה פסטיבל סאנדאנס מהשנה שעברה (שאולי עוד יגיע השנה למסכים);

והנה מגיע גם "12 שנות עבדות", סרט שכנראה מנסה איכשהו לשטוף את המצפון האמריקאי הלבן. סרט שאיכשהו מבקש את סליחתם של השחורים בארה"ב על כל שנות העבדות וההתאכזרות שהם סבלו מידי הלבנים. אחד לבן, בראד פיט, הוא אחד ממפיקי הסרט הזה. ולטעמי מדובר בסרט טוב יותר, אפקטיבי יותר מאותו "משרת", אבל בסופו של דבר, אני חוזר לאותו מקום דידקטי.

סטיב מקווין, במאי שחור (בריטי, דווקא) עשה עד עכשיו 3 סרטים. שלושתם זכו להילולי הביקורות העולמיות. אני נשאר בצד, מסתכל על שיירת המבקרים הנופלים לרגליו, מבין את המהללים אבל לא מצטרף אליהם. מצטער, אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה המקווין הזה עובד.

סטיב מקווין, הבמאי של "12 שנות עבדות"

סטיב מקווין, הבמאי של "12 שנות עבדות"

"12 שנות עבדות" הוא אולי הקומוניקטיבי מבין שלושת סרטיו, אבל גם בו יש מניירות בימוי שאני פשוט משתומם למולן. כן, אני אוהב שלוחצים לי על הכפתורים, שגורמים לי לבכות. אבל לפעמים זה בולט מדי. בוטה מדי. וב"12 שנות עבדות" יש גם מזה וגם מזה. סצינת ההצלפות הראשונה, למשל, היא עוצמתית. היא ארוכה, היא אכזרית, והיא מצולמת מלמטה, נותנת לנו מבט גם על סבלו של גיבור הסרט, וגם על אכזריותו של המצליף. ומצד שני, ישנן סצינות שמתארכות הרבה מעבר ליכולת ההבנה שלי. סצינת התלייה, למשל. אז הגבר הזה נשאר תלוי על העץ. והמצלמה מצלמת. ועובר היום. ומגיע הלילה. והגבר הזה תלוי על העץ. ואנשים הולכים וחוזרים ברקע. והוא עדיין תלוי על העץ. אין כאן העברת סיטואציה דרך דמות, אין כאן דרך לחוות את המצב דרך התלוי. יש כאן הארכה מלאכותית של סיטואציה. הארכה מיותרת ובוטה.

גם סצינת ההצלפות השניה מחרידה את הנשמה. אדון האדמה (בגילומו המבהיל ממש של מייקל פאסבינדר, הקבוע של מקווין, ומטובי השחקנים בעולם היום) פוקד על גיבור הסרט להצליף עד מוות באחת הנשים. גם כאן זו סצינה קשה, ארוכה מאוד, שמעבירה אותנו דרך ייסוריו של העבד, מחדירה אותנו אל מתחת לעורו. ומצד שני, מקווין אוהב להגזים מאוד עם מוסיקה וסאונד. בלא מעט סצינות בסרט מקווין מעלה את סאונד הצרצרים לרמה בלתי הגיונית ממש, כאילו כדי להשיג אפקט של אימה, אבל זה מוגזם מדי, ומשיג את התוצאה ההפוכה. גם העבודה עם המוסיקה בסרט מוגזמת ובוטה מדי (במיוחד בסצינת החטיפה בתחילת הסרט, אבל גם בהמשך).

אז נכון שמקווין מצליח להוציא משחקניו תצוגות משחק יוצאות דופן באיכויותיהן, וגם כאן השחקן הראשי פשוט אדיר, אבל יש משהו בדרך שבה מקווין מסדר את כל המרכיבים לכדי סרט שלם שפשוט לא מסתדר לי. ובמיוחד נופל הסרט הזה בדידקטיות שלו. בראד פיט, אולי הכוכב ההוליוודי הכי גדול של ימינו, הוא אחד ממפיקי הסרט. הוא גם מופיע בשתי סצינות בסרט עצמו (אני מניח שהליהוק הזה הונחת על הבמאי מלמעלה, אבל לא זאת הבעיה שלי. בראד פיט הוא גם שחקן מעולה מבחינתי). רק בשתי סצינות מופיע מר פיט. בראשונה הוא מנהל שיחה עם העבד, גיבור הסרט, והשיחה הזו מתאימה יותר לדיון אקדמי מאשר לשיחה אורגנית בין שני אנשים. ממרחק של כמעט 200 שנה מהתקופה שבה מתרחש הסרט, השיחה הזו נשמעת כל כך ארכאית, כל כך מגוחכת, ומאוד לא אמינה (וגם אם אני מנסה לעשות לסרט הנחה, ולנסות לראות ולהקשיב לסצינה הזו מתוך תקופת הזמן ההיא, המאה ה-19, עדיין זה נשמע לא אמין). הסצינה הזו נדמית לי שתולה באופן לא טבעי בסרט כדי להסביר אותו לבורים שלא מבינים, גם היום, ב-2014,  שגם שחור הוא בן אדם. והסצינה השניה שבה מופיע בראד פיט היא הסצינה שמתחילה את סיבוב גלגל הגאולה שתבוא על העבד הזה. ושוב, גם בסרט שנעשה במאה ה-21, גאולתו של השחור תבוא מידי הלבן.

האדון הלבן והעבד השחור. מתוך "12 שנות עבדות"

האדון הלבן והעבד השחור. מתוך "12 שנות עבדות"

עוד כמה מילים על המשחק: צ'יווטול אג'יופור, השחקן הראשי, עושה עבודה מצוינת לטעמי. כולם כאן, בעצם, מצוינים, אבל אג'יופור במיוחד. בעוד כל הקאסט הרחב מתמסר כל אחד לדמות שלו, מגלם אותה במסירות נפש ממש, אג'יופור הולך כאילו לכיוון ההפוך: הוא דווקא מוריד טונים. במקום לצרוח, לבכות, להתענות, להתייסר, אג'יופור הולך דווקא על הפיכת הדמות שלו לכל אדם, מישהו שאני יכול להאמין שחי וקיים באמת. כל השחקנים משחקים בקולנוע. אג'יופור משחק במציאות. ודווקא בגלל זה, כל מה שהוא עובר במהלך הסרט, חודר יתר עמוק. זה מרגיש אמיתי יותר, מחריד יותר.

אבל סטיב מקווין הוא במאי שאני פשוט לא מצליח להסתנכרן אליו. אז נכון, גם ב"בושה" וגם כאן, ב"12 שנות עבדות", היו לא מעט רגעים שפשוט קורעים את הלב ומרטשים את הנשמה, אבל יש גם עבודת אמנות שזועקת בהרבה חלקים אחרים שהיא עבודת אמנות. הבימוי הרבה יותר מדי נוכח בעבודות של מקווין. ולכאן נוסף גם אלמנט דידקטי. אז נכון ש"המשרת" הרבה יותר דידקטי ממנו, ונכון שחלקים לא קטנים מ"12 שנות עבדות" הן פשוט דרמה משובחת, אבל הרבה חלקים אחרים בסרט הזה משאירים אותי מחוץ לשיירת המשבחים הבינלאומית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “12 שנות עבדות: גזענות זה רע

  1. אני גם חשבתי תמיד ככה על סטיב מק'ווין (עם כל זה ש"בושה" הציג גם איכות) …..
    עד שיצא דווקא הסרט הזה. הוא סוחף, דינמי ומעניין מכל קודמיו של מק'ווין. נטולי העלילה כמעט.

    לטעמי דווקא "12 שנות" ראוי לכל השבחים הפעם. ומרגש מאוד. יהיה ראוי בתור זוכה לאוסקר.
    השנה – יפה לאקדמיה !
    לעומת קודמים זוכים, בינוניים כמו ארגו ואחרים, רוב המועמדים השנה, לפסלון על הסרט
    הטוב ביותר- או שראיתי ואהבתי- 12 שנות, היא, קפטן פיליפס, כח משיכה, או מאת במאים שאני אוהב
    (דיויד או ראסל, סקורסזה, אלכסנדר פיין). בולטים טיפה לשלילה, רק שניים-
    הבמאי פרירס לא מאהוביי ('פילומנה') . ואת "דאלאס" של ג'ין ואלי- התחלתי לראות והתעלפתי מהצעקנות, אחרי כחצי שעה הספיק לי.
    —————————-
    איתן לדודי מיכאלוב: ראיתי את "פילומנה" אתמול. סרט יפהפה. סטיבן פרירס הוא במאי שעושה הרבה סרטים. חלקם מיותרים וחלשים (נגיד, "שרי"), וחלקם יפים ומרגשים ("המלכה", וגם, "פילומנה"). עם זאת, צריך לומר שאין לו סיכוי באוסקר. זה סרט קטן מדי, צנוע מדי (למרות שאם יש מישהי שתיקח את האוסקר מקייט בלאנשט, זאת ג'ודי דנץ'. היא אדירה).
    ו"מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא אחלה סרט בעיניי.
    מבין 9 הסרטים המועמדים לאוסקר השנה ראיתי בינתיים 6. את "הזאב מוול סטריט" ואת "חלום אמריקאי" אני לא מתכוון לראות. ואת "נברסקה" טרם הספיקותי. מבין השישה שראיתי, הכי אהבתי את "היא". מי אני מהמר שיזכה? – "12 שנות עבדות".

  2. תשמע, אם את "הזאב" של סקורסזה אתה לא מתכוון לראות כי רוב קודמיו די הסריחו
    (בייחוד הוגו. אבל בעצם הכל אחרי "קזינו" היה מאכזב. לטעמי אגב, גם "נהג מונית" הוא אובר רייטד.
    עם זאת.. את פסגת הפחד והחבר'ה הטובים אהבתי עד אין סוף. והשתולים היה די אחלה)….. אז
    לא יכול להאשים אותך.

    אבל זה כמו להיות חובב מוזיקה מושבע ולא לתת לרדיוהד החדש הזדמנות.
    או שהתכוונת שלשני אלה תחכה לראות און ליין כבר ??

    ולגבי "ח.אמריקאי"- דיויד או ראסל עושה קולנוע מהנה. לא מבריק. אבל מהנה מאוד. ובשביל ג'ניפר לורנס היפיפה תמיד צריך להשקיע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s