סוכריות: החיים כאן הם חתיכת חלום רע

וואו, איזה בלגן הסרט הזה.

את "סוכריות" ראיתי לראשונה בקיץ האחרון. ההתרשמות הראשונה שלי היתה מאוד מעורבת. את הפוסט שהקדשתי לכך סיימתי במילים : אני צריך צפייה נוספת. ואכן, צפיתי בסרט הזה שוב. ואם ההתרשמות הראשונה שלי היתה גם מאוד חיובית וגם לא כל כך, ההרגשה שלי אחרי הפעם השניה שבה צפיתי בסרט נוטה ברובה לכיוון השלילי. ואני חושב שעליתי על הבעיה המרכזית של "סוכריות": בבסיס, הסרט הזה הוא קומדיה מטורפת ופרועה מאוד (ודי מוצלחת, האמת) על המצב כאן, בישראל/ פלסטין. אבל הסרט הזה מבוים בכבדות, בבומבסטיות, בסופר-אובר חשיבות עצמית, ברצינות תהומית.

הבסיס הוא רעיון מוצלח למדי: בוא נראה את היהודים והערבים נלחמים לא על אדמה, אלא על סוכריות. דם נשפך לא על רקע דתי, אלא על ממתקים. רדוקציה של הדבר הגדול הזה שבתוכו אנחנו חיים, "המצב", למלחמות קטנוניות, אישיות. נסיון להפוך את כל הסכסוך הזה למשהו מגוחך. אבל יוסף פיצ'חדזה, הבמאי, החליט להביא לכאן צלם גרמני שמצלם הכל בשוטים ארוכים ומסובכים מאוד. אז כן, הצילום של הסרט הזה מפואר מאוד. מרשים מאוד. ברמה שטרם נראתה בישראל. כמעט כל הסצינות מצולמות בשוט אחד ארוך ומתפתל. אבל זאת גם הבעיה של הסרט: כתוצאה מתכנון הצילומים המדוקדק כל כך, הסצינות מתארכות עד אין סוף כמעט, הקצב של הסרט הופך איטי מאוד, מייגע מאוד, והקומדיה נוזלת מהר מאוד מהידיים. קומדיה צריכה קצב מהיר. אבל "סוכריות" נסחב ונסחב, כאילו שהסגנון של הסרט הולך נגד התוכן שלו. שלא לדבר על כך שכל החלק השני של הסרט הוא בעצם המתנה אחת ארוכה ומעייפת מאוד שהאנשים האלו כבר יגיעו למקום הזה ושקרב היריות הסופי הזה יתרחש כבר. הרי זה ידוע שזה יקרה. המקום ידוע. כל הדמויות כבר מוכנות ומזומנות לשואו-דאון הסופי. אבל עד שהקרב הסופי מגיע יוצאת הנשמה.

גם התסריט כל כך מפוזר ולא ברור: יש את וילוז'ני, המושך לכיוון קומדיה מטורללת (גם בגלל הטקסט שנכתב לו, וגם בגלל עברו הסטנד-אפיסטי, המיוצג היטב בסצינה שבה הוא מלקק את מה שנזרק על פניו), ויש את מכרם ח'ורי, המושך לצד השני, לכיוון הדרמה העמוקה והמרגשת.

סרט כחול לבן. וילוז'ני מלקק את הפצעים ב"סוכריות".

סרט כחול לבן. וילוז'ני מלקק את הפצעים ב"סוכריות".

ויש כל מיני דמויות שממלאות את הפסיפס המשונה הזה של "סוכריות", ונותנות לי הרגשה שלפיצ'חדזה, הבמאי, היתה כאן יומרה עצומה ליצור איזושהי מסה משמעותית ופילוסופית אפילו על החיים שלנו על האדמה הזו, אבל הטון המאוד מבולבל של הסרט הזה שולל כל תוקף מכל מה שפיצ'חדזה רוצה לומר. או שזו קומדיה (והיה אפשר לעשות כאן סרט ברוחו של קישון, גם מאוד מצחיק, וגם חריף מאוד באמירה), או שזו דרמה רצינית מאוד מאוד מאוד, ואז אפשר היה להיסחף עם הסיפורים המוחמצים של הדמויות האלו, שלא מצליחות לממש את החיים כאן בגלל "המצב". אבל יש כאן גם את זה וגם את זה, ואחד מבטל את השני.

אז מה שנשאר זה סצינה אחת שהצחיקה אותי בקול רם גם בצפיה שניה, היא סצינת הנאצי בתחנת המשטרה, אבל גם היא סצינה תלושה כמעט מההקשר. ובכלל, גלריית הדמויות כאן מצביעה על איזושהי יומרה כל כך גדולה לספר את הסיפור שלנו כאן, על האדמה הזו, אבל בדרך נשכחו האנשים. זה נכון שמדינת ישראל חיה (עדיין) בצל השואה ההיא, ושמדינת ישראל מגינה על קיומה בתוקפנות (הכרחית או בוטה מדי, תלוי את מי שואלים), ושיש כאן תפוצות רבות עד מאוד (יהודים, ערבים, נוצרים, רוסים, צרפתים, צרפתיות), אבל האם ההתפזרות התסריטאית על פני כל כך הרבה דמויות שיותר מסמלות אספקט קיומי שלנו מאשר באמת מהוות דמויות בסיפור, האם ההתפזרות הזו באמת היתה נחוצה?

בלגן גדול, הסרט הזה, "סוכריות". משהו שיכול היה להיות קומדיה מטורללת שמתוך הצחוקים שבה ינבעו תובנות חודרות על מצבנו. במקום זה, זה סרט מבולבל ומייגע. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “סוכריות: החיים כאן הם חתיכת חלום רע

  1. בעיניי, הסרט היה לא קומוניקטיבי בעליל ולצערי גם לא מעניין. למעט פס הקול היפה לא מצאתי בו שום עניין. לא ברור מי הקהל שיגיע אליו מרצונו לאולמות מסחריים ויישלם על כרטיס. חבל על הכסף ועל הזמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s