יפה לנצח: לא הבנתי כלום

באמת. כלום. לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. ורק בסוף, בוויס אובר שמסיים את הסרט, הבנתי. אבל גם אז לא הבנתי. לא הבנתי למה הייתי צריך לעבור 140 דקות מפרכות כדי להגיע למסקנה. וגם המסקנה הזו היא לא הגיונית: אם הסרט הזה אומר שהיופי הבלתי נתפס של החיים הוא רק העמדת פנים, מסכה שמכסה על עליבות, משהו שנותן טעם קטן לחיים אבל זו פיקציה, שקר שמכסה על האמת, אז למה הסרט הזה מבזבז שעתיים וחצי א-ר-ו-כ-ו-ת מאוד כדי לחגוג את השקר הזה.

אבל נתחיל בהתחלה. לקח לי בערך שלוש דקות להתנתק רגשית. ונשארתי מנותק לכל אורך הסרט. "יפה לנצח" הוא תצוגה קולנועית יפהפיה ומרהיבה מאוד שהיא בעצם בלון נפוח מיומרה. אין מאחוריה דבר. באחת הסצינות יש ג'ירפה. ואשר יגורתי בא: הג'ירפה נמצאת שם רק כדי שלצלם יהיה תירוץ נוסף להעלות את המצלמה על מנוף לעוד תעלול צילומי יפה אך חלול. כך גם כל סיקוונס הפתיחה: תנועות מצלמה מסחררות שלא מספרות לי דבר. בתום הסיקוונס הזה תייר יפני מתמוטט. לא נפגוש את התייר הזה בהמשך הסרט.

אחרי הסיקוונס הראשון מגיע השני: מסיבה רעשנית במיוחד של החברה הגבוהה. מהר מאוד הסרט הזה הופך לקקופוניה ללא תכלית. ואני, כשצועקים לי באוזן, אני לא צועק בחזרה. אני משתבלל ומחכה שייגמר הרעש.

העניין עם הסרט הזה שגם כשהרעש לוקח הפסקה, הוא הופך לסרט צרפתי פסאודו פילוסופי. שיחות אינסופיות של דמויות שאני לא מכיר על פילוסופיות מעייפות שלא מעניינות אותי, כי אני לא ממש מכיר את ההשפעה של אותן פילוסופיות על החיים שלהן, אז גם התיאוריה לא מעניינת.

צבעוניות משקרת חושים. "יפה לנצח".

צבעוניות משקרת חושים. "יפה לנצח".

בכלל, הסרט הזה הוא רצף של להמשיך לקרוא