מועדון הלקוחות של דאלאס: סרט בידורי על חולה איידס

אז היה "קפה דה פלור". הסרט שהכי אהבתי בשנה שעברה. סרט שנתן לי את ההרגשה שהבמאי, ז'אן מארק ואלה, השקיע בו את כל-כולו. כל תו, כל קאט, כל נגיעה תסריטאית, כל שילוב של מוסיקה ותמונה ב"קפה דה פלור" העיד על סרט שבא מהלב.

ועכשיו מגיע הסרט החדש של ז'אן מארק ואלה. ונדמה לי שהסרט הזה, למרות הנושא הטעון שלו, הוא סרט שבו ואלה מוריד את הרגל מהגז. מאוד נהניתי מהסרט, ובאופן מפתיע מדובר בבידור משובח, אבל אם "קפה דה פלור" היה יצירת אמנות בכל מובן המילה, עם הרבה מחשבה מאחוריה, "מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא כמו שיר פופ טוב: לא משהו עמוק במיוחד, או איכותי במיוחד, אבל גם מוצר פופ צריך לדעת להנדס. וז'אן מארק ואלה יודע את העבודה.

די הופתעתי, האמת, מכמה שנהניתי מהסרט הזה. סיפורו האמיתי של אדם שמגלה שהוא חולה באיידס, ואז הוא נלחם במערכת הבריאותית שנשלטת ע"י שיקולים כלכליים במקום שיקולים של עזרה לציבור – סיפור כזה לא נשמע כמו משהו שהמילה "בידור" יושבת עליו. אבל זה בדיוק מה שצוות הסרט עושה ממנו. ז'אן מארק ואלה שב ומוכיח כאן את האוזן המשובחת שלו למוסיקה, ויותר מכך, את הכשרון שלו לשילוב מדויק ואפקטיבי מאוד של מוסיקה ותמונה. הדיאלוגים זורמים בנינוחות, רובם הומוריסטים וקלילים, העריכה מריצה את הסרט בקצב מהיר יחסית, והכל סבבה. ואלה מביא לסרט הזה גם שטיק שחוזר כמה וכמה םעמים, אבל מה לעשות שהשטיק הזה עובד (כמה וכמה פעמים): הצפצוף. עיצוב פס הקול בסרט הזה הוא מלאכת מחשבת ממש, וגם אם הורדת הסאונד לאפס והעלאת סאונד של צפצוף כדי לחבר אותנו באופן הכי ישיר לתודעה של גיבור הסרט – גם אם זה טריק שחוזר כמה וכמה פעמים בסרט, בכל פעם זה עובד מחדש, מביא דמעות לעיניים שלי. מה גם שבגלל ההומור והקלילות שבה מתנהל רוב הסרט, החיבור שלי לדמויות הראשיות הוא מיידי ובלתי אמצעי, ולכן, כשקורה להן משהו, הרגש עובד מהר וחזק.

מת'יו מקונוהי מבדר ב"מועדון הלקוחות של דאלאס"

מת'יו מקונוהי מבדר ב"מועדון הלקוחות של דאלאס"

כמובן שקשה לא לשבח את עבודת המשחק של שני השחקנים הראשיים – מת'יו מקונוהי בתפקיד רון וודרוף, חולה האיידס, יודע מתי להאט, להיות כבד, לכאוב (פיזית ונפשית), ומתי להיות קליל יותר (בגוף ובנפש). וג'ארד לטו, בתפקיד הטרנסווסטיט, הוא לא רק קריקטורה של גבר-אישה, אלא אדם חי, בשר ודם, שגם הוא עובר בין רגעים קלילים לרגעים מרגשים.

החוליה החלשה היא ג'ניפר גארנר. מצטער, בעיניי היא בובת חרסינה, לא שחקנית. יפה, אבל חסרת נשמה. ולמרות שגם כאן, סצינת דפיקת הפטיש בקיר עבדה עלי רגשית, בכל רגע אחר שהיא על המסך לא האמנתי לה. הגוף שלה כאילו לא מגיב למילים שהיא אומרת. בחורה יפה בלי נשמה של ממש, הגארנר הזו. והרי גם הדמות שלה עוברת שינוי – מאמונה תמימה במערכת שאותה היא משרתת ועד להכרה בכך שאותה מערכת מושתתת על ערכים כלכליים נטו, ולא על מה שהיא צריכה בעצם לעשות – עזרה לציבור. איזה מזל שיש לה תפקיד משנה.

וחבל גם שהתסריט של הסרט, למרות הדיאלוגים הנהדרים שבו, התסריט הזה שטחי להחריד. ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" יש טוב מוחלט ורע מוחלט. ברור לנו שלמרות שהדמות הראשית הוא גזען והומופוב הוא הטוב, ואהדתנו נתונה לו ללא ספק בכלל (וגם התכונות הרעות שלו משתנות במהלך הסרט, בעיקר בסצינה בסופרמרקט שאומרת הכל בצורה פשוטה מדי, פשטנית מדי); והרופאים הם הרעים המוחלטים, דואגים רק לכיס של חברת התרופות ולא לרווחת החולה – וזה נאמר בפירוש בסרט ("אחרי הכל זה ביזנס" אומר מנהל המחלקה לרופאה). אין בכלל צבעי ביניים בסרט הזה. או שחור או לבן. אין אמצע.

אז נכון שהסרט הזה הוא פשוט מדי, אבל הוא עובד. עבודת משחק מעולה של שני השחקנים הראשיים, תזמור מלא של כל שחקני המשנה, עריכה קצבית, עבודת סאונד ומוסיקה משובחות – סיפור על חולה איידס שהוא בידור משובח. אחלה סרט, "מועדון הלקוחות של דאלאס".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מועדון הלקוחות של דאלאס: סרט בידורי על חולה איידס

  1. סרט צעקני וסתמי. יכל להיות פי 40 טוב יותר עם במאי טוב יותר. מקונוהי שחקן טוב.
    אבל לא שחקן גדול ולא ראוי לאוסקר. עדיין לא. בעתיד אולי. למי מגיע בכל זאת על השנה האחרונה ?
    לא היו תצוגות משחק הורסות, בשילוב עם סרטים גדולים. אבל אלה הכי קרובים לזה-
    חואקין פיניקס ב"היא". טום הנקס (שאני לא מאוהדיו, אבל איכשהוא, מידי כמה שנים, הבחור מצליח להתאים עצמו ואת מה שהוא יודע, אידיאלית לסרט ולסיפור) ב"קפטן פיליפס".

    ואגיד משהו אחר- משחק בכלל, פחות חשוב בהפרש עצום, מסיפור או תסריט טוב. ובמאי טוב.
    הרי גם מרלון ברנדו בשיאו לא היה מציל אפילו טיפה את סדרת "דמדומים". וההפך גם נכון, גם שחקן מעצבן כמו בן סטילר לא הרס הרבה כאשר היה חלק מסיפור מגניב, בעבר, בסרטים שכיכב בשנים 94,96,98.
    ומכליל בפנים גם שחקנית ישראלית נהדרת, כמו איילת זורר, שפורחת ב"שטיסל" ובסרטים ישראלים רבים.
    ופשוט לא הצילה\הציגה- כלום בסרטים האמריקאים הבינוניים שהייתה בהם. שהיו בינוניים רק בגלל התסריט שלהם. ותו לא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s