נברסקה: סיפור פשוט

איש מבוגר אחד מקבל הביתה חומר שיווקי. "זכית!" אומר המכתב. הוא לא טורח לקרוא את האותיות הקטנות, ויוצא, רגלית, אל מדינת נברסקה, כדי לאסוף את שהובטח לו, מיליון דולר. לא עוזרות כל התחינות של אשתו וילדיו. הוא עקשן. אז הבן שלו מצטרף אליו ומסיע אותו אל האין-פרס. זה הסרט. זה הסיפור של "נברסקה".

אבל לא באמת. כי אם זה היה הסיפור, אז הסרט הזה היה נגמר אחרי רבע שעה. לא המהלכים העלילתיים חשובים ב"נברסקה". מה שחשוב היא האוירה. מצולם בשחור-לבן מרהיב, הסרט החדש של אלכסנדר פיין הוא המנון לאנושיות של בני האדם. סרט עדין מאין כמותו, הפורט על נימים בלתי נראים כמעט, צנועים מאוד, של רגש חם בין אב לבנו. בין איש לאשתו. בין אדם לרעהו.

להגדיר את הסרט הזה כסרט מסע יהיה לא לגמרי מדויק. מצד אחד, נכון שבסרט מסע לא המטרה חשובה, אלא מה שקורה בדרך. אבל בסרט מסע נמצאים רוב הזמן בתנועה. ב"נברסקה" מגיעים הגיבורים למקום מסוים, ונשארים שם רוב הזמן. הם עוברים שם מספר הרפתקאות (כמה מהן, למשל זאת בבית ילדותו של האב, היו לטעמי קצת מאולצות מדי תסריטאית), אבל הכל קורה באותה עיירה. ובכל זאת, מערכת היחסים בין הבן ואביו מתפתחת בצורה בלתי נראית, עד הסצינה האחרונה והכל-כך יפה ומרגשת, בה הבן מעניק לאביו רגע חסד אחד, רגע שכמוהו לא ידע האב שנים ארוכות-ארוכות. כל ההשפלה שבזקנה, שבחולי, שבחוסר התוחלת של החיים בתוך גוף מתבלה ומוח לא בדיוק טרי, כל ההרגשה החמוצה הזו נמוגה לרגע אחד של נצחון.

dude, where's my car - אב ובנו נוסעים ל"נברסקה"

dude, where's my car – אב ובנו נוסעים ל"נברסקה"

ורגע הנצחון הזה מתאפשר בגלל ה להמשיך לקרוא