נברסקה: סיפור פשוט

איש מבוגר אחד מקבל הביתה חומר שיווקי. "זכית!" אומר המכתב. הוא לא טורח לקרוא את האותיות הקטנות, ויוצא, רגלית, אל מדינת נברסקה, כדי לאסוף את שהובטח לו, מיליון דולר. לא עוזרות כל התחינות של אשתו וילדיו. הוא עקשן. אז הבן שלו מצטרף אליו ומסיע אותו אל האין-פרס. זה הסרט. זה הסיפור של "נברסקה".

אבל לא באמת. כי אם זה היה הסיפור, אז הסרט הזה היה נגמר אחרי רבע שעה. לא המהלכים העלילתיים חשובים ב"נברסקה". מה שחשוב היא האוירה. מצולם בשחור-לבן מרהיב, הסרט החדש של אלכסנדר פיין הוא המנון לאנושיות של בני האדם. סרט עדין מאין כמותו, הפורט על נימים בלתי נראים כמעט, צנועים מאוד, של רגש חם בין אב לבנו. בין איש לאשתו. בין אדם לרעהו.

להגדיר את הסרט הזה כסרט מסע יהיה לא לגמרי מדויק. מצד אחד, נכון שבסרט מסע לא המטרה חשובה, אלא מה שקורה בדרך. אבל בסרט מסע נמצאים רוב הזמן בתנועה. ב"נברסקה" מגיעים הגיבורים למקום מסוים, ונשארים שם רוב הזמן. הם עוברים שם מספר הרפתקאות (כמה מהן, למשל זאת בבית ילדותו של האב, היו לטעמי קצת מאולצות מדי תסריטאית), אבל הכל קורה באותה עיירה. ובכל זאת, מערכת היחסים בין הבן ואביו מתפתחת בצורה בלתי נראית, עד הסצינה האחרונה והכל-כך יפה ומרגשת, בה הבן מעניק לאביו רגע חסד אחד, רגע שכמוהו לא ידע האב שנים ארוכות-ארוכות. כל ההשפלה שבזקנה, שבחולי, שבחוסר התוחלת של החיים בתוך גוף מתבלה ומוח לא בדיוק טרי, כל ההרגשה החמוצה הזו נמוגה לרגע אחד של נצחון.

dude, where's my car - אב ובנו נוסעים ל"נברסקה"

dude, where's my car – אב ובנו נוסעים ל"נברסקה"

ורגע הנצחון הזה מתאפשר בגלל האנושיות העמוקה והחמה של הבימוי. לא סתם כותרת הפוסט היא "סיפור פשוט". במהלך הצפייה נזכרתי בסרטו החם (ויוצא הדופן ביותר ממובן אחד, יש לומר) של דיויד לינץ'. שם, כמו פה, איש מבוגר יוצא למסע. שם, כמו פה, ישנם רגעים ארוכים שבהם לא קורה שום דבר משמעותי, מוסיקה נפלאה ממלאת את הלב, והגיבור פשוט יוצא לדרך. לא יותר. ובכל זאת, "נברסקה" הוא סרט אנושי ומקסים. יש בו כמה וכמה סצינות אדירות של שיחות מלב-אל-לב בין אב ובנו, בין גבר לאשתו (ג'ון סקוויב, המועמדת בצדק לאוסקר, על תפקיד שהיה יכול להיות בקלות ביצ'י, אבל בהדרכתו הנבונה של פיין הוא הופך לאמיתי ומציאותי, ובגלל זה מאוד נוגע ללב).

רבות נכתב על הופעתו המרשימה של ברוס דרן בתפקיד הראשי. והוא אכן מרשים. הוא לא משחק אותה חולה אלצהיימר. הוא צלול לגמרי, גם אם אקסצנטרי מדי. הוא ברור והגיוני, גם אם איטי וקצת צולע (טוב, הוא קצת זקן). הוא עקשן, אבל הוא כמו הגברים מהמערב הישן – קשוח אבל הוגן, וגם אם לא יראה אהבה, אתה תדע שיש בו כזאת. וויל פורטה בתפקיד הבן הוא ליהוק משונה. משהו בפניו משדר עגמומיות קבועה. אבל יש בדרך שבה הוא מתנהל משהו אמיתי מאוד, מישהו שאני יכול להאמין לכל דבר שהוא עושה.

הדרכת השחקנים של אלכסנדר פיין היא מלאכת מחשבת. העריכה מכתיבה קצב מדוד, לא איטי מדי, אבל גם כזו שיודעת לעקוב אחר פעימות הלב של איש מבוגר. הצילום בשחור לבן הוא כמו תמונת רנטגן של הנפש. והכל משדר חום והבנה של אנשים באשר הם, האנשים הפשוטים במקומות הנשכחים, הם מלח הארץ של אמריקה, של העולם. סרט יפהפה, "נברסקה" (גם אם הפייבוריט של פיין לטעמי הוא עדיין "דרכים צדדיות").

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “נברסקה: סיפור פשוט

  1. לטעמי דווקא סרט זה (אבל חלק לא ראיתי עדיין) , נברסקה, הוא הוא-
    הטוב מכל מה שציינת כטובים (3.4 כוכבים ומעלה) שעכשיו מוקרנים. לכו צפו בסרט הזה.
    חוש הומור מצויין, הצחיק אותי ממש.

    טובים אחרים מתוך רשימות הרצים- פילומנה, 12 שנות עבדות, העבר, סיפור משפחתי.
    מלון גרנד בודפסט הכי הייתי רוצה לראות. אוהב ת'במאי הזה (בייחוד במשפחת טננבאום).

    יפה לנצח אכן מאכזב (ומנוכר, כמו 99% מהסרטים האיטלקים, אי פעם), ורכבת הקרח- צעקני ובמאי שהראה
    הרבה יותר איכות והנאה בשני קודמיו- אמא ו"הוסט". את "זכרונות מרצח" חייב לראות בהקדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s