זו מוסכמה ידועה שהקולנוע הישראלי הוא סמולני. עוכר ישראל. מתחנף לגויים. מראה צה"ל רע ופלסטינים מסכנים.
וזה כבר כמה שנים שיש כמה נסיונות לעשות קולנוע ימני כתשובה. אבל זה יוצא מסכן. לא מושקע. חסר השראה. הדבר הנורמלי היחיד שאפשר לומר הוא ש"בית לחם" הציג ביושר את מורכבות המצב פה. לא ימני ולא שמאלני (טוב, בערך). אבל הנה מגיע "מבצע חמניה". לזכותו של הסרט אפשר לפחות לומר שהוא נראה טוב. שהוא מופק מכובד. שיש לו "פרודקשן ווליו". שהוא הביא שחקנים עם שם, שלפחות משתדלים. ושהוא מנסה להביא אותה בקונטרה ימנית לסמולנים יפי הנפש האלו. אבל הוא כל כך מגוחך עד שאי אפשר באמת להתייחס לזה ברצינות.
נתחיל בהתחלה. אזעקת אמת. זה ידוע שהכלי הראשון במעלה של כל אדם שרוצה לשכנע אותך בצדקת דרכו הוא פחד. אז יש אזעקת אמת. עוד שעה וחצי ייפלו פה טילים אירניים. אבל תגידו לי, ממתי אזעקה נשמעת שעה וחצי לפני שמתחילה מלחמה ? (והאם יש פה פראפראזה מסכנה על "92 הדקות של מר באום" של אסי דיין?). טוב, נו, שוין. כל הערבים רעים, רוצים לחסל אותנו, לזרוק אותנו לים, לפוצץ את כל מי וכל מה שיש פה. אז אנחנו צריכים להיות יותר חזקים.
פרחים בקנה. יהורם גאון ועמנואל הלפרין ב"מבצע חמניה". צילום: ג'ואנה קושניר
ואז מתחיל הסיפור: אם הם חזקים, אז אנחנו צריכים להיות יותר חזקים. ואנחנו יהודים. חכמים. אנחנו לא צריכים להשתמש בכוח שלנו. אנחנו רק צריכים להראות להם שאנחנו חזקים. ואז יבוא שלום (עם איזה שיר מטומטם שבו בעצם היהודים יגיעו עד לאל-עריש). אז "מבצע חמניה" מתיימר בעצם לספר על היהודים הגיבורים שהביאו לישראל את כוח ההרתעה האולטימטיבי – פצצת האטום. שהרי אנחנו לא צריכים להיות באמת חזקים. אנחנו רק צריכים ליצור את האשליה שאנחנו חזקים. אנחנו הרי רוצים שלום. לא רוצים לפוצץ את כולם. רק שיפחדו מאיתנו.
כשקת'רין ביגלו מספרת על גבורת הכוחות האמריקאים בעירק, היא לא שוכחת לספר לנו גם שהמלחמה זה סם, ושמחיר בצידה. כשאותה במאית מספרת לנו על המרדף הנחוש של אמריקאית אחת אחרי המחבל הגדול בעולם, היא לא שוכחת להראות גם שכשהכל נגמר, אין לה בעצם כלום בחיים. "מבצע חמנייה" כל כך משוכנע בצדקת דרכו עד שאין לו שום היסוסים. הכל שחור ולבן. הכל שטוח וברור. וכשיש כבר גליץ', הוא מיד נפתר עם איזה נאום על חוכמתו של העם היהודי, איינשטיין, בן גוריון, וכיוב'. והכי תמוה הוא סיפור משני על אהבה הומוסקסואלית של אחת הדמויות. שהרי הימנים הם גברים שבגברים, והסמולנים הם, נו, הומואים.
אין דמויות כאן. יש קרטונים מהלכים המבצעים משנה ימנית סדורה של גבורה הירואית המקדשת כוח. ומכיוון שאין כאן באמת דמויות, אין לי שום דרך להתייחס למניפסט המגוחך של הסרט הזה. הרי כשהפרופסור מתלבט, הוא דופק את הראש בקיר (באופן מילולי, באחת הסצינות הכי מביכות בסרט. אחת מני רבות).
אין כאן שום פיתוח מינימלי מבחינה תסריטאית של סיפורים הקשורים לדמויות. הכל מוקדש למטרה הצודקת – השגת פצצת גרעין. אבל כשזה לא עובר דרך דמויות, אלא דרך תסריט משונה שכזה, זה דומה יותר למעין דוקו-דרמה, כתבה ב"עובדה", ולא לסרט. והעובדה שהסרט כל כך משוכנע בצדקת דרכו, כל כך בטוח, הופכת אותו לדי מגוחך.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 
ראשית , מבצע חמניה, אינו מהווה עוד תווית, לא לימין, ולא לשמאל ;
ומבצע חמנייה – סוגה יצירתית מובחרת, ומרתקת ביותר, ערוכה בתבונה, ובהומור אירוני שמפיג מציאות כואבת;
תחילת הסרט נפתחת דלת המשקפת, אם ובן הנמצאים במקום מסתור, מפני השמדה המונית, בשעה ששעת האפס קרבה – הצורך הרוחני להישרד פותח בדיאלוג מעניין במורכבותו ועלילתו, ודרכו נפתחות עוד דלתות – המשקפות סיפור מהחיים שמאחד רצון להישרד ולחיות כבני חורין, ומופעל ביכולת מדעית גרעינית ישראלית, בעלת שליטה בלעדית כנגד האיום האירני –
בנוסף המשחק – משכנע בכול היבטיו, והסרט מהנה ומומלץ,
נ"ב : לפי הביקורת – ניתן להבין, שהמבקר איתן, משוכנע בקטילת הנושא עליו מבוסס הסרט – ומשתמע כמי שלא היה בסרט – אבל העיקר בביקורת הוא: הפוסט האנטי ימני, – וחבל שכך, כי הסרט ממש טוב,
אומר זאת כאדם שכלל ועיקר אינו משתייך ולו־בקירוב וזאת עוד בלשון־המעטה להגדרה הישנה של שמאל בישראל כפי שהתקיימה עד לפני מספר שנים:
כשהחשודים הרגילים מתאוננים על־כך שהקולנוע הישראלי הינו כביכול ״שמאלני,״ אין הכוונה לכך שהוא מקדם את העמדות הרלוונטיות ליחסי ישראל־ערב, למדיניות ולנוכחות ישראל ביו״ש, וכולי המקושרות להגדרה הישנה של שמאל בישראל כפי שהתקיימה עד לפני מספר שנים – צריך להיות נבער ומנותק־מהמציאות לחלוטין כדי לחשוב שחלק בלתי־מבוטל מן הקולנוע הישראלי בכלל עוסק או אף אי־פעם עסק בסוגיות הללו – אלא, המסמן ״שמאלני״ כאן הינו מעין שם־קוד יופמיסטי ונוח (המאפשר יצירת מצג־שווא מלאכותי ומזויף, במקום להודות בסיבה האמתית שבעטיה מושמעת ההתנגדות ושתציג את המתנגדים באור שלילי־בהרבה, לפיו מה שנאבקים בו הינו עמדה השנואה על רובו הגדול של הציבור שדי הפכה למוקצית־מחמת־המיאוס באחרונה אך שכביכול נכפית־עליו, ראה להלן) לכל מה מה שמפריע לדתיים לכונן כאן הגמונה תרבותית וסוציופוליטית.
אין זהו סוד שמגזר זה מנצל את שקיעתה ודמדומיה בשנים האחרונות של ההגמוניה החילונית הישנה כדי לנסות להחליפה בחזונו: התרבות והאמנות החילונית בישראל בכלל והקולנוע הישראלי בפרט כבר שנים רבות, יודע כל מי שעוקב, מהווים מעין עצם־בגרון ורסיס־בישבן המכניס מקלות לגלגלי־המכונה המנסה לכונן כאן תיאוקרטיה מזרח־תיכונית פרימיטיבית בסגנון איראני שבה תתקיימנה כמה שפחות אמנות, תרבות, השכלה, מחשבה־חופשית, הטלת־ספק והרחבת־אופקים/תודעה, אויביה הגדולים ביותר של החברה צרת־האופקים, המקובעת, הקונפורמיסטית/הבורגנית, הנבערת, האנטי־אינדיבידואליסטית, הסאחית, הרובוטית/הזומבית, חסרת־האישיות, הדוגמטית, ההולכת־עם־הראש־בקיר והסוגדת־באורח־עיוור־לסמכות שכל הדתות מעוניינות להקים ולחם־חוקו של כל קולנוע אמנותי מאתגר, תובעני, ביקורתי, דורשני וספקני הראוי־לשמו, בישראל ובכל מקום אחר. הם מעוניינים בחברה המוקדשת כמה־שיותר לעיסוק בדת ותו־לא וכמה שפחות ככל־הניתן בכל דבר אחר שיכול, חלילה־וחס, להסיט מדרך־הישר: מי מסיבות ריאלפוליטיות גרידא יותר הנובעות מהבנה שכל אלה מפריעים בכינון ההגמוניה ומי מתוך אמונה עמוקה ועקרונית יותר שכל ביטול תורה פשוט אינו לגיטימי ושכל יהודי שאינו שומר מצוות מסכן את עם ישראל כולו ומפריע לכינון חברה תיאוקרטית. אלה – שהם־הם הנושאים המרכזיים בו עסק עד־לאחרונה הקולנוע האמנותי בישראל, כבכל מקום אחר בעולם, לא ענייני־הסכסוך והשטחים – מפריעות לחזון.
ללא־ספק קוראיך שמו־לב כי בשנים האחרונות, מתוך הבנה שקריאות מפורשות לצנזורה כלפי כל־מה שמפריע לו כנראה עדיין לא תעבורנה, עם עלייתה של המרשתת המהירה היינו של ההשפעות האמריקניות, מגזר זה, שעד־לאחרונה יחסית נמנה על תומכיה הכבירים ביותר של מדינת־הרווחה הישראלית ואף נטה להצדיק את תמיכתו־זו בצורך בחמלה ובצדקה הנגזר מן היהדות, אימץ כת״ק־פרסה ובאורח־גורף את ה״אידיאולוגיה״ האמריקנית המזויפת המכונה בהטעיה (מכוונת) ובניכוס ״ליברטריאניזם.״ ההבנה הינה שעם הפסקת המימון הממשלתי לתרבות, לאמנות ולהשכלה דרך התחבאויות מאחורי מלים־יפות וכביכול במאבק במימון־על־חשבון־הציבור של סרטים שמאלניים שמעטים מעוניינים בהם ושמנוגדים לאמונתו של מרבית הציבור אלה פשוט תיעלמנה מיידית ותוסר מגבלה נוספת בדרך להגמוניה ולכן המטרה תושג במהירות ובקלות רבה יותר מאשר דרך קריאות מפורשות לצנזורה שבעיקר מובילות להצגת העומדים מאחוריהן באורח־שלילי ושהינן פחות־מעשיות.
בישראל כבכל מקום בעולם בו זוכה לדריסת־רגל, ה״אידיאולוגיה״ הזו הינה תרמית, אמצעי ולא מטרה, תכסיס עלוב והעמדת־פנים ולא אמונה אמתית: כמעט ואיש מה״ליברטריאנים״ הללו, שלמעשה־כמעט־כולם דתיים, לא־רק שאינו מתנגד לכפייה הדתית אלא תומך בהגברתה. המימון הממשלתי לתרבות, להשכלה ולאמנות בארץ מתוך כספיו של משלם־המסים הינו פרומיל מזה שמגיע לענייני־הדת: צירוף־מקרים מוזר ומשונה הינו שה״ליברטריאנים״ עוסקים אך־ורק בראשון וממלאים־פיותיהם־מים לגבי האחרון כשלפי כל היגיון, המצב אמור להיות הפוך לפי מבחן פשוט של סדר־עדיפויות. המטרה האמתית הינה להיפטר מכל מה שמקושר להגמוניה הסוציופוליטית והתרבותית הישנה ושמקדם את ערכיה ושמפריע לכינון החדשה.
חרף העובדה הידועה ולפיה אמנות מסייעת־מאוד להתמודדויות עם מגבלות־נפשיות – ואיני יודע האם בשל שילוב בין אנוכיות ואגוצנטריות לשמה לסדיזם טהור השכיח בקרב ה״ליברטריאנים״ או בשל הבורות השכיחה־מאוד בקרב האנשים הללו – הם מתעקשים, בעלבון־מוחלט לכל־מי שסייעה לו להתגבר על אובדנות ודיכאון, שהיא בצעם ״מותרות״ ו(תוך ידיעה מוחלטת שלאיש אין היכולת הזו ושהדבר פשוט יוביל לחיסול התרבות, ההשכלה והאמנות) ״שמי רוצה [!sic] אותם, שישלם עליהם […] להכריח אותי לשלם על תרבות זה [!sic] מקומם בעיניי.״
בניגוד למה, בדיוק? לכשרות שאין לה שום הצדקה ביולוגית, רפואית, ו/או, פיזיולוגית ושאינה־אלא אורח־חיים וולונטרי שמיליארדים רבים על הפלנטה הזו מצליחים לחיות חיים בריאים־לחלוטין בלעדיה? איפה האמירות ולפיהן, הואיל ומבחינה ביולוגית־רפואית־פיזיולוגית כל דתי יכול להסתדר־מצוין עם בשר־חזיר, יש להפריט־לחלוטין את מערך־הכשרות הממלכתי – שהמימון לו מתוך כספיו של משלם־המסים מגמד את כל מה שהולך להשכלה, לתרבות ולאמנות – ושמזון־כשר, שכידוע הינו יקר למדי, הינו מותרות שמי שמעוניין־בו יממנו־מכיסו ואם־אינו־יכול, שיסתדר עם בשר־חזיר זול ומזין שמבחינה ביולוגית־רפואית־פיזיולוגית אין הבדל בינו למזון־כשר הואיל והאלטרנטיבה היחידה הינה ניכוס כספו של משלם־המס? מיליארדים רבים על הפלנטה הזו עובדים ביום־הכיפורים ובשבתות ורגלם לא־דרכה־מעודה בבית־כנסת/ישיבה ולא קרה להם דבר: בתי־כנסת וישיבות הינם אפוא מותרות ולא צורך ביולוגי/פיזיולוגי/רפואי שמי שמעוניין־בהם יממנם־מכיסו ואם־אינו־יכול, השוק־החופשי יקבע שאינם כדאיים־כלכלית ויעלה־עליהם בדחפורים כדי להחליפם במה שמניב יותר רווח הואיל והאלטרנטיבה היחידה הינה ניכוס כספו של משלם־המס. למה איננו שומעים זאת? ואם לאחר הסרת התמיכה־הממשלתית יתברר שהשוק־החופשי קבע כי בפסח חמץ יהא זול־משמעותית ממזון־כשר־לפסח ושלכן רובם־הגדול של הדתיים לא־יוכלו להרשות־לעצמם ללא־מימון־מדינתי את זה־הראשון, זבש״ם, שיסתדרו עם חמץ כמו שמסתדרים־מצוין מיליארדים רבים על הפלנטה הזו, מזון־כשר־לפסח הינו מותרות ולא צורך ביולוגי ורפואי/פיזיולוגי שאין־בלתו, לא יאונה לכם דבר, להכריח אותי לשלם על מותרות־הדת שלהם על־חשבון חיסכון בעוד כמה אגורות מקומם. למה לא להחזיר את הכסף לציבור במקום לכפות? ומדוע שהמדינה לא תתיר למעסיקים חילונים לומר לעובדיהם חובשי־הכיפה שהאפשרויות שלהם הינן או להתייצב לעבודה כרגיל ביום־כיפור ובשבתות או שיפוטרו לאלתר? מדוע אתם תומכים בחקיקה נגד אפשרות זו? הרי אתם אמורים להיות נגד כפיה ממשלתית המתערבת בשוק־הפרטי, הלא־כן, בוודאי כשהמדובר במותרות שאינן מפריעות לחייהם של מיליארדים רבים על הפלנטה הזו מבחינה ביולוגית כידוע?
בכל־מקרה, חכו ותראו: אירועי־החודשים האחרונים מראים שעם השלמת ההפיכה המשטרית בתמיכתם של ה״ליברטריאנים״ בקרוב מאוד, המסיכה תוסר, העמדת־הפנים המזויפת והמלאכותית הזו של ה״ליברטריאניזם״ תתפוגג כלא־הייתה והרוב הדתי בכנסת הכל־יכולה ונטולת־הרסן – שנפטרה מבג״ץ שהיה המנגנון האחרון שהיה יכול למנוע ממנה לעשות־זאת – תוך מספר שנים בודדות, כפי שמעולם לא הסתיר שרצה לעשות, יכונן דיקטטורה תיאוקרטית על־מלא ויוציא אל מחוץ־לחוק, כולל במגזר הפרטי ובמרחב האישי, כל יכולת לקיים במדינה הזו אורח־חיים חילוני ולא־דתי, בכלל־זאת היכולת לקיים תרבות, השכלה ואמנות חילונית ולא־דתית, או, לצורך העניין, אפילו כזו שאינה סובבת סביב התחנפויות ותעמולה למגזר הזה ולראיית־עולמו, אף במגזר הפרטי ובמרחב האישי.
הוצאתה המוחלטת של ההשכלה ההומניסטית האמתית ממערכת־ה״חינוך״ הישראלית והפיכתה של זו־האחרונה אל/החלפתה של זו־הראשונה במנגון להכשרות־תעסוקתיות הייטקיסטיות וקפיטליסטיות בניפוח חשבון־הבנק מקודמת בדיוק בידי אותן הקבוצות ובדיוק מאותן הסיבות.