ציידי האוצרות: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?

ינואר 1991. זה כבר כמה חודשים מוקרן בישראל הסרט הכי מצליח בעולם. "אשה יפה". עשרות אלפי ישראלים מטריחים את עצמם לבית הקולנוע כדי לראות את היצירה ההוליוודית הזו. ואז צבא ארה"ב (בפיקודו של גנרל נורמן שוורצקופף, איש לבן עם שם שחור) התחיל לכתוש את בגדד, ובתגובה סאדאם חוסיין, נשיא עירק, התחיל לזרוק טילים על תל אביב. מדינה שלמה נכנסה למקלטים. במשך שבועיים הכל נסגר. לא היו הצגות בתיאטרון או בקולנוע. האשה היפה פרשה לחדר האיפור.

אחרי כשבועיים חזרו לאט לאט החיים למסלולם. והניאונים בקופות בתי הקולנוע חזרו לפעול.

עוד עברו כמה וכמה אירועים אלימים על המדינה הקטנה שלנו. בחמורים שבהם פסקה הפעולה התרבותית לזמן קצר עד שיעבור זעם. ואז, כשעובר זעם, הכל חוזר למסלול. הפעילות התרבותית ממשיכה לחיות. עד הפעם הבאה.

ההתחלה של "ציידי האוצרות" מניחה את היסודות לעלילה: מדובר על זמן מלחמת העולם השנייה. מליונים של אנשים נהרגים. דיקטטור גרמני מטורף מכניס את כל העולם לסחרור ארוך וממושך. והצבא האמריקאי (בשיתוף בנות הברית) מנסה להחזיר את העולם ל(סוג של)נורמליות. ובאמצע – ג'ורג' קלוני. הוא מנסה לשכנע אותי, הצופה באולם, שגם בתוך התופת הזו, שווה לחפש ולמצוא ואפילו להיהרג כדי לסכל את התוכנית הנאצית הבזויה של השתלטות על כל יצירות האמנות הקאנוניות. בשביל אחד שחי במדינת ישראל, ועבר (כאזרח) את מלחמת המפרץ, ופיגועים אינספור, ומבצעים צה"ליים שונים, והתקפות טילים, ועוד כהנה וכהנה, כל הנחת היסוד של "ציידי האוצרות" נשמעת מופרכת. האם באמת אפשר לדמיין יחידה צה"לית המוקדשת למציאת יצירות אמנות יהודיות במדינות ערב ושימורן? האם חיילים ישראלים (חרדים או שלא) באמת יסכנו את חייהם כדי להחזיר את יצירות האמנות האלו לבעליהן? האם מוות של חייל ישראלי כדי להחזיר ציור של יהודי זקן יוצא עירק, האם מוות כזה יתקבל בהבנה?

נדמה לי שבמדינה שחיה על החרב על בסיס יומיומי כמו מדינת ישראל האמנות היא אמנם דבר חשוב וחיוני כדי לקיים איזשהו משהו נורמלי שנקרא 'חיים' במדינה הלא נורמלית שלנו. אבל למות בשביל זה? נשמע לי דמיוני. אז "ציידי האוצרות", כבר בהתחלה, מאבד מבחינתי כל אמון.

אבל זה לא סרט כל כך גרוע. אם כבר ב להמשיך לקרוא