ציידי האוצרות: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?

ינואר 1991. זה כבר כמה חודשים מוקרן בישראל הסרט הכי מצליח בעולם. "אשה יפה". עשרות אלפי ישראלים מטריחים את עצמם לבית הקולנוע כדי לראות את היצירה ההוליוודית הזו. ואז צבא ארה"ב (בפיקודו של גנרל נורמן שוורצקופף, איש לבן עם שם שחור) התחיל לכתוש את בגדד, ובתגובה סאדאם חוסיין, נשיא עירק, התחיל לזרוק טילים על תל אביב. מדינה שלמה נכנסה למקלטים. במשך שבועיים הכל נסגר. לא היו הצגות בתיאטרון או בקולנוע. האשה היפה פרשה לחדר האיפור.

אחרי כשבועיים חזרו לאט לאט החיים למסלולם. והניאונים בקופות בתי הקולנוע חזרו לפעול.

עוד עברו כמה וכמה אירועים אלימים על המדינה הקטנה שלנו. בחמורים שבהם פסקה הפעולה התרבותית לזמן קצר עד שיעבור זעם. ואז, כשעובר זעם, הכל חוזר למסלול. הפעילות התרבותית ממשיכה לחיות. עד הפעם הבאה.

ההתחלה של "ציידי האוצרות" מניחה את היסודות לעלילה: מדובר על זמן מלחמת העולם השנייה. מליונים של אנשים נהרגים. דיקטטור גרמני מטורף מכניס את כל העולם לסחרור ארוך וממושך. והצבא האמריקאי (בשיתוף בנות הברית) מנסה להחזיר את העולם ל(סוג של)נורמליות. ובאמצע – ג'ורג' קלוני. הוא מנסה לשכנע אותי, הצופה באולם, שגם בתוך התופת הזו, שווה לחפש ולמצוא ואפילו להיהרג כדי לסכל את התוכנית הנאצית הבזויה של השתלטות על כל יצירות האמנות הקאנוניות. בשביל אחד שחי במדינת ישראל, ועבר (כאזרח) את מלחמת המפרץ, ופיגועים אינספור, ומבצעים צה"ליים שונים, והתקפות טילים, ועוד כהנה וכהנה, כל הנחת היסוד של "ציידי האוצרות" נשמעת מופרכת. האם באמת אפשר לדמיין יחידה צה"לית המוקדשת למציאת יצירות אמנות יהודיות במדינות ערב ושימורן? האם חיילים ישראלים (חרדים או שלא) באמת יסכנו את חייהם כדי להחזיר את יצירות האמנות האלו לבעליהן? האם מוות של חייל ישראלי כדי להחזיר ציור של יהודי זקן יוצא עירק, האם מוות כזה יתקבל בהבנה?

נדמה לי שבמדינה שחיה על החרב על בסיס יומיומי כמו מדינת ישראל האמנות היא אמנם דבר חשוב וחיוני כדי לקיים איזשהו משהו נורמלי שנקרא 'חיים' במדינה הלא נורמלית שלנו. אבל למות בשביל זה? נשמע לי דמיוני. אז "ציידי האוצרות", כבר בהתחלה, מאבד מבחינתי כל אמון.

אבל זה לא סרט כל כך גרוע. אם כבר בהתחלה אני מוותר על כל נסיון ללכת עם הדמויות האלו, אז מה שנשאר הוא ללכת עם הסגנון של הבמאי קלוני, הסטייל של השחקן קלוני, ושל חבריו השחקנים.

מלחמה בסטייל. החבר'ה ב"ציידי האוצרות"

מלחמה בסטייל. החבר'ה ב"ציידי האוצרות"

והסטייל הוא מחויך לרוב. והסרט הזה הוא נעים לרוב. ויש בו אפילו כמה רגעים יפהפיים. אמנם הרגעים האלו תלושים מכל הקשר הגיוני, אבל סצינת המקלחת של ביל מארי, למשל, היא סצינה אחת נהדרת, המדגימה בעיקר עד כמה השחקן הזה הוא שחקן שזלזלו בו שלא בצדק בתחילת דרכו. או למשל סצינת הסוס. לא כולם חוזרים חיים מהמשימה הזו, ולא שאיכפת לי, אבל משהו בהתפתחות ההדרגתית של הסצינה הזו עשוי בקצב נכון. יש משהו מאוד מושך בצילום הדינמי מאוד של פידון פאפאמייקל (שמועמד עכשיו לאוסקר על הצילום של "נברסקה"), ויש משהו מאוד מלטף במוסיקה היפה של אלכסנדר דספלה. כל השחקנים עושים כאן עבודה מהימנה והכימיה ביניהם זורמת חלק (למעט אולי קייט בלאנשט, שמצד אחד משחקת היטב דמות של אשה שלא בוטחת באיש, ובמהלך העלילה היא תצטרך להתחיל לסמוך על מישהו, ומצד שני היא עושה את הכל עם מבטא לא ברור המשלב צרפתית ואנגלית).

בקיצור, נדמה ש"ציידי האוצרות" הוא יותר כמו אוסף קטעי יו-טיוב משובחים שקובצו להם יחדיו לסרט בינוני. לא מעט קטעים בפני עצמם מקסימים, משעשעים, מעלים חיוך (למרות שברגע שקלוני מנסה ללחוץ על בלוטת הדמעות, זה בעיקר מביך. אין הרבה רגעים כאלו בסרט). כשמצרפים את כל קטעי היו-טיוב האלו לסרט אחד, התוצאה לא מתגבשת לכדי משהו בעל משמעות. אז לא, זה לא סרט כל כך רע כמו שאולי קיבלתם את הרושם מהביקורות האחרות שקראתם. אבל זה כן סרט זניח למדי. חביב אבל חסר כל משקל. מעלה חיוך, אבל מתפוגג במהרה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s