המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.

חמישה סרטים מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. את הקמבודי לא ראיתי. מהדני ("ניצוד") יצאתי מסויג למדי. מהפלסטיני ("עומאר") גם יצאתי מסויג למדי. את האיטלקי ("יפה לנצח") ממש לא אהבתי. אז נשאר הבלגי. הסרט שמגיע עם הרבה ביקורות טובות מחו"ל. סרט שאמור להיות אודיסיאה רגשית עצומה. הסרט שאני אמור להריע לו ולרצות שהוא יזכה.

"מגיע" היא לא בדיוק המילה הנכונה. הסרט הבלגי, למרות הביקורות המעולות מחו"ל, לא נרכש להפצה בישראל. הוא הוקרן אמש בסינמטק חולון, והוא יוקרן בחודש הבא בסינמטק הרצליה. ובינתיים הוא יוקרן ביום שלישי הקרוב בערוצי הסרטים של "יס" (זה בטלויזיה), כי אם סרטים בעולם לא מגיעים למסכים הגדולים בישראל, הם לפחות מגיעים למסך הקטן בסלון שלכם.

ואחרי כל זה, יוצא שגם מהסרט הבלגי לא כל כך התלהבתי. הרי מדובר בסרט שמספר על בחור ובחורה צעירים המתמודדים עם מחלת הסרטן של ילדתם הקטנה. סיפור קשה ועצוב. אבל לכל אורך הסרט לא בכיתי ולו פעם אחת. לא הזלתי ולו דמעה אחת. וזה לא שאני מחפש סרטים סוחטי דמעות בכח, אבל בסיפור שכזה, אם אין ולו רגע אחד מרגש, אז משהו בסרט הזה לא בסדר.

וזה לא שהסרט הזה רע או מעצבן. הוא נעים לצפיה, עם הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים ראשיים שסוחבים בהירואיות את הסרט על גבם.  אבל משהו בבחירות הבימוייות הולך כאילו נגד הסרט, מונע ממנו בכוח להפוך ליצירה הגדולה שהוא היה יכול להיות.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

הדמות הגברית הראשית היא זמר קאנטרי-בלו גראס (אני לא מבין מספיק במוסיקה בשביל לדעת את ההבדל, אבל זה זניח לסרט הזה). ל"מעגל השבור" יש עניין עם אמריקה. כל המוסיקה היא אמריקאית. הסגידה של כל העולם לאמריקה עומדת כאן למשפט. יש דברים נפלאים באמריקה. אבל הכל שם להמשיך לקרוא