המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.

חמישה סרטים מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. את הקמבודי לא ראיתי. מהדני ("ניצוד") יצאתי מסויג למדי. מהפלסטיני ("עומאר") גם יצאתי מסויג למדי. את האיטלקי ("יפה לנצח") ממש לא אהבתי. אז נשאר הבלגי. הסרט שמגיע עם הרבה ביקורות טובות מחו"ל. סרט שאמור להיות אודיסיאה רגשית עצומה. הסרט שאני אמור להריע לו ולרצות שהוא יזכה.

"מגיע" היא לא בדיוק המילה הנכונה. הסרט הבלגי, למרות הביקורות המעולות מחו"ל, לא נרכש להפצה בישראל. הוא הוקרן אמש בסינמטק חולון, והוא יוקרן בחודש הבא בסינמטק הרצליה. ובינתיים הוא יוקרן ביום שלישי הקרוב בערוצי הסרטים של "יס" (זה בטלויזיה), כי אם סרטים בעולם לא מגיעים למסכים הגדולים בישראל, הם לפחות מגיעים למסך הקטן בסלון שלכם.

ואחרי כל זה, יוצא שגם מהסרט הבלגי לא כל כך התלהבתי. הרי מדובר בסרט שמספר על בחור ובחורה צעירים המתמודדים עם מחלת הסרטן של ילדתם הקטנה. סיפור קשה ועצוב. אבל לכל אורך הסרט לא בכיתי ולו פעם אחת. לא הזלתי ולו דמעה אחת. וזה לא שאני מחפש סרטים סוחטי דמעות בכח, אבל בסיפור שכזה, אם אין ולו רגע אחד מרגש, אז משהו בסרט הזה לא בסדר.

וזה לא שהסרט הזה רע או מעצבן. הוא נעים לצפיה, עם הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים ראשיים שסוחבים בהירואיות את הסרט על גבם.  אבל משהו בבחירות הבימוייות הולך כאילו נגד הסרט, מונע ממנו בכוח להפוך ליצירה הגדולה שהוא היה יכול להיות.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

הדמות הגברית הראשית היא זמר קאנטרי-בלו גראס (אני לא מבין מספיק במוסיקה בשביל לדעת את ההבדל, אבל זה זניח לסרט הזה). ל"מעגל השבור" יש עניין עם אמריקה. כל המוסיקה היא אמריקאית. הסגידה של כל העולם לאמריקה עומדת כאן למשפט. יש דברים נפלאים באמריקה. אבל הכל שם תחת המטריה הדתית-שמרנית, וגיבור הסרט הוא אתאיסט. לא מאמין באלהים. כשאנשים מתים, הם מתים. אין השגחה עליונה. אין עולם הבא. אין גן עדן או גיהנום. אין. פשוט אין. ו"המעגל השבור" הוא לא בדיוק סרט אלגנטי בהעברת המסר שלו. יש בו אינסרטים של נאומים של ג'ורג' בוש (+אינסרט אחד של אסון התאומים. אסון אחד קטן בבית – הבת חולה, ואסון אחד גדול שם באמריקה – ה-11 בספטמבר 2001). הדברים נאמרים בצורה מפורשת – הוא לא מאמין באלהים. אבל בטוויסט הוליוודי מגוחך למדי, סוף הסרט מרמז שאולי בכל זאת יש. זה מגיע פתאום, משום מקום, ולא בצורה הדרגתית, וזה לא עובד.

מה גם ש"המעגל השבור" נמנע בכח מלרגש. כאילו שרגש הוא משהו מגונה. הסצינה הראשונה בסרט היא הסצינה שבה מודיעים להורים על מחלת הילדה. אבל המצלמה לא נוכחת בחדר. אנחנו לא עדים לבשורת האיוב הזו. אנו מצטרפים לסיפור אחרי שזה נודע. זה נתון. והסרט הזה בנוי במעגלים: מעגל ראשון נפתח – הילדה חולה, ואז, בשורה של פלאשבקים (הערוכים בצורה מעוררת הערכה), מספר לנו הבמאי איך הגענו עד הלום. הפגישה, ההתאהבות, החתונה, הילדה, המחלה. הסרט לא מסופר בסדר כרונולגי, אלא בצורה יותר אסוציאטיבית, משהו שהיה צריך לעבוד על הצד הרגשי יותר, אבל הוא לא.

באמצע הסרט נסגר המעגל הראשון, ונפתח מעגל שני. וגם כאן, אותה מכניקה: מצב נתון, ואז סדרה של פלאשבקים המספרים לנו איך הגענו עד הלום. הטכניקה הסיפורית הזו דווקא מעניינת, אבל ההמנעות של הבמאי מכל מה שהיה יכול להפעיל את בלוטות הדמעות מתסכלת. אף אחת מהסצינות לא מגיעה למימושה הרגשי. הכל יפה לעין, מלטף את האוזן, אבל לא חודר מתחת לעור. הסרט כולו מצולם בגוונים כהים, כאילו כדי לדחוף את העצב בכוח דרך הויזואליה, אבל המצלמה מצלמת בתנועות רחבות, חלקות, נעימות, כאילו כדי לרכך את התוכן. ולמרות שהשחקנים הראשיים עושים כמיטב יכולתם, הבחירות הבימוייות של פליקס ואן כרונינגן מכשילות את הסרט הזה. הוא לא מספיק אלגנטי כדי להעביר את המסר בצורה אינטלגנטית, והוא אלגנטי מדי כדי לרגש אותי.

אז מה שנשאר הוא הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים טובים. אני מניח ש"המעגל השבור" הוא סרט שיגרור תגובות שונות וקיצוניות מהרבה אנשים. אני ראיתי בו בעיקר החמצה. יש בו הרבה חומר טוב, וכוונות טובות, אבל משהו בדרך שבהן אלו מגיעות למסך תיסכל אותי. לא סרט רע בעיניי, רק לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.

  1. ראשית, אני חושב שזה מקום להריע לYES3 (אם כי, את "קריסת המעגל…" ראיתי הרבה קודם), כי אם "המעגל…" מסתובב כבר יותר משנה בעולם, יש סרטים שהם מוקרנים לפעמים חודשים ספורים אחריי שהופצו במולדתם (לדוגמא, "גבריאל" הקנדי בשבוע שעבר, "המעגלים" הסרבי לפניי מספר חודשים). אז תודה רבה למנהלי YES!

    שנית, כבר מזמן לא הייתה רשימה כה חזקה (להוציא את"עומר" ששנאתי) או יותר נכון רשימה שהייתי כה מסכים איתה (אני יכול להגיד את זה, בלב כמעט מלא, אחרי שראיתי כ-40 סרטים מכלל של 76 שהוגשו, רק צער לי על "בורגמן" ההולנדי, אבל זה היה כמעט ברור מעליו). ויש לי פה דילמה לא קטנה, "יפה לנצח" הוא מבחינתי סרט השנה, אבל פייבוריט שלי הוא דווקא "קריסת מעגל…" (זה לא מתנגש, כי הוא מ2012 :), שלמרות דבריך כן סחף אותי רגשית.

  2. כמעט ונדמה שאתה מבקר סרט אחר… סרט מרגש מאוד שגרם לי לבכות יותר מפעם אחת.. המסר המרענן בטלוויזיה שלנו שאין אלוהים והצורה הכנה שבה השחקן מדבר על זה פשוט הייתה מדהימה. אם זה לא מרגש אותך שוו שתבדוק את האמיגדלה שלך…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s