בתוך לואין דיויס: אז איך הייתי?

ב"לילסדה" (שמי זרחין, 1995) יש סצינה בה אחד מבני המשפחה (המורחבת מאוד מאוד מאוד) מוצא הקלטה של הבן/ האח המנוח. הוא שם את ההקלטה במערכת, וכל בני המשפחה מתקבצים אל הסלון לרגע אחד של זכרון. רגע אחד של רגש מזוקק, הקשבה לשיר אחד יפה של האהוב שהיה ואיננו. כשהשיר מסתיים, וכל בני המשפחה עדיין נאחזים בשובל כוכב השביט שהרגע עבר פה וכבר נמוג, כשכולם עדיין מריחים את הריח של האהוב שהלך, או אז מורידה האמא הגדולה (גילה אלמגור) את הגרזן: "היו לו שירים יותר טובים" – היא אומרת.

וזה "בתוך לואין דיויס". היצירה שאתם כל כך אוהבים, שעשיתם בעצמכם, אבל לא מקבלת את ההערכה שמגיעה לה. השיר שכתבתם, שמבטא את הדברים הכי יקרים לכם, אבל איכשהו השיר הזה לא מצליח למצוא את דרכו ללב אחר. המאפה שבישלתם בעמל רב, אבל זוכה לעיקומי אף מהזולת. הבחורה שאמרתם לה 'אני אוהב אותך', אבל היא לא אמרה 'אני אוהבת אותך' בחזרה. זה "בתוך לואין דיויס". החיפוש המתמיד אחרי הכרה, מילה טובה, איזושהי תודה חמה על העובדה שהנשמה שלכם נחשפה עכשיו לעולם בייסורים, וכל מה שהיא רוצה הוא שכר לעמל. שכר שלעולם לא מגיע.

והאמת שההקדמה הזו קצת מגזימה. היא נקראת קצת כמו מלודרמה סוחטת דמעות. וזה לא "בתוך לואין דיויס".

בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס

בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס

האחים כהן, בחוכמתם כי רבה, ביימו כאן סרט להמשיך לקרוא