בתוך לואין דיויס: אז איך הייתי?

ב"לילסדה" (שמי זרחין, 1995) יש סצינה בה אחד מבני המשפחה (המורחבת מאוד מאוד מאוד) מוצא הקלטה של הבן/ האח המנוח. הוא שם את ההקלטה במערכת, וכל בני המשפחה מתקבצים אל הסלון לרגע אחד של זכרון. רגע אחד של רגש מזוקק, הקשבה לשיר אחד יפה של האהוב שהיה ואיננו. כשהשיר מסתיים, וכל בני המשפחה עדיין נאחזים בשובל כוכב השביט שהרגע עבר פה וכבר נמוג, כשכולם עדיין מריחים את הריח של האהוב שהלך, או אז מורידה האמא הגדולה (גילה אלמגור) את הגרזן: "היו לו שירים יותר טובים" – היא אומרת.

וזה "בתוך לואין דיויס". היצירה שאתם כל כך אוהבים, שעשיתם בעצמכם, אבל לא מקבלת את ההערכה שמגיעה לה. השיר שכתבתם, שמבטא את הדברים הכי יקרים לכם, אבל איכשהו השיר הזה לא מצליח למצוא את דרכו ללב אחר. המאפה שבישלתם בעמל רב, אבל זוכה לעיקומי אף מהזולת. הבחורה שאמרתם לה 'אני אוהב אותך', אבל היא לא אמרה 'אני אוהבת אותך' בחזרה. זה "בתוך לואין דיויס". החיפוש המתמיד אחרי הכרה, מילה טובה, איזושהי תודה חמה על העובדה שהנשמה שלכם נחשפה עכשיו לעולם בייסורים, וכל מה שהיא רוצה הוא שכר לעמל. שכר שלעולם לא מגיע.

והאמת שההקדמה הזו קצת מגזימה. היא נקראת קצת כמו מלודרמה סוחטת דמעות. וזה לא "בתוך לואין דיויס".

בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס

בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס

האחים כהן, בחוכמתם כי רבה, ביימו כאן סרט עדין, שלא לוחץ על הדמעות. סרט שמגיש את יצירות הלב נקי, טהור, מבלי לנסות לרגש בכוח. לואין דיויס הוא בסך הכל זמר ששר. וכל מה שהוא רוצה הוא למצוא מישהו שיגיד לו: 'אתה יודע, זה לא כל כך רע השיר הזה שלך'. כל מה שהוא רוצה הוא למצוא מישהו שיגיד לו: 'אתה יודע, אולי אפילו שווה לי לשים עליך כמה ג'ובות'. אבל בעולם הקר והאכזר הזה, בעולם התחרותי הזה, הוא הזה שנשאר מאחור. הוא הזה שנעלם מאחורי סיפורי ההצלחה המסחריים שהם, בד"כ, חסרי נשמה אמיתית. אז בינתיים לואין דיויס מחפש את ההכרה הזו בכל מקום. הוא נוסע בעולם קר (באופן הכי מילולי של המילה. הצילום הנפלא של ברונו דלבונל, עם השלג שיורד ממש עלי באולם, ממש הקפיא אותי) לחפש מישהו או משהו שיאהב את יצירותיו. והסרט הזה לא מנסה אפילו לספר סיפור. הוא יותר אוסף של אפיזודות בחייו של לואין דיויס, אמן אמיתי חסר מזל.

יש עניין עם חתול בסרט. חמקמק. מתפנק. חמוד. אבל נעלם וחוזר. יש גם רגע בסרט שבו נדמה כאילו לואין דיויס הרג את החתול. את הנשמה שלו. את אותו חלק בישות שלו שיוצר את האמנות הכל כך יפה שלו. הרי בשלב מסוים הוא מוותר. מחפש להרוויח כסף כדי להתקיים, לאכול, לשלם את שכר הדירה, לעבוד בעבודה פיסית שאין לה שום קשר לביטוי הרגשי שאליו הוא כל כך מתאווה. להרוג את הנשמה. להרוג את ה

Raison d'etre שלו. להרוג את החתול. אבל, כמו במבנה העגול של הסרט, אין לו באמת אפשרות לברוח מעצמו. הוא ימשיך ליצור. בעולם קר. בעולם אכזר. בעולם שאין לו סבלנות לאנשים רגישים. ואז, אחת משתיים: או שמישהו בסופו של יום כן יחזיר לו אהבה. או, כמו בשירו של דון מקלין על וינסט ואן גוך, הוא ימשיך לקבל מכות ובעיטות (לפעמים בפירוש הכי ישיר של המילה, כמו בסצינה האחרונה של הסרט, שהיא גם הראשונה) עד סוף חייו.

"בתוך לואין דיויס" הוא לא סרט רגיל שמספר סיפור רגיל. זהו יותר סרט לכל אחד שאי פעם יצר משהו שלא קיבל את ההערכה שמגיעה לו. וזה לא חייב להיות שיר, או ציור, או דווקא יצירת אמנות. אולי עמדתם פעם לפני הכיתה בבית הספר והצגתם משהו שהכנתם בבית, אבל הילדים צחקו. אולי סיפרתם פעם בדיחה, אבל רק אתם צחקתם. כל אחד יכול להתחבר לסרט הזה, אם יש לכם קצת סבלנות, אם העולם הקר הזה לא הפך אתכם לקרים בעצמכם. אם עדיין לא התייאשתם מלנסות ולהראות לעולם אהבה, ולקוות שמישהו/משהו/ מישהי יאהבו אתכם בחזרה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s