שבוע קולנוע מקסיקני: אחרי לוסיה

שמעתי על הסרט דעות מאוד חלוקות. היו שחשבו שזה סרט מצוין וחשוב. והיו שדחו את הסרט הזה בשאט נפש. עתה, משראיתי אותו, אני נוטה יותר לקבוצה השניה, אם כי יש לו נסיבות מקלות.

בתקציר של הסרט המופיע בתכניה של סינמטק תל אביב יש רפרנס ל"שש פעמים". אז נתחיל מהסוף: "שש פעמים" הרבה יותר טוב מהסרט הזה. מכל אספקט. נכון, בשני הסרטים מדובר בסיפורה של נערה הנופלת קורבן להתאכזרות גוברת והולכת של בני כיתתה בבית הספר. אבל הבימוי, הצילום, העריכה, התסריט – הכל (טוב, כמעט הכל) טוב יותר בסרט הישראלי.

נתחיל בשם הסרט: "אחרי לוסיה". לוסיה היתה אם הילדה. היא נפטרה לפני שהסרט התחיל. המוות הזה הוא המנוע להתחלת הסרט – המעבר לעיר חדשה, בית ספר חדש, צרות חדשות. אבל הסיפור של האמא כמעט ולא קיים בסרט. ובכלל, במאי הסרט מישל פרנקו נוקט בגישה מאוד מרוחקת. הוא מצלם כמעט את כל הסרט בשוטים סטטיים רחוקים. מסרב להכניס אותנו אל מתחת לעור של המתבגרת המסכנה הזו. "שש פעמים" עבד כל כך טוב (גם) בגלל שאנחנו היינו כל הזמן עם גיבורת הסיפור. "אחרי לוסיה" רק מביט במתרחש. לא מערב אותנו.

Después de Lucía

בניגוד ל"שש פעמים", "אחרי לוסיה" כן מנסה לספר את הסיפור של המבוגרים במקביל לסיפור של הילדים. אבל למרות משחק טוב של השחקנים שמשחקים את האב והבת, לתסריט אין מספיק בשר כדי לערב אותי בסיפור האב, כך שמה שנשאר הוא האינטראקציה בין שניהם והסיפור של הבת שמהווה את מרכז הסרט. ומכיוון שהסרט הזה קפוא ולא מתערב, העובדה שהאב לא רואה דבר ממה שמתרחש, לא מרגיש שביתו עוברת משבר קשה – כל זה לא נוגע רגשית, לא שובר את הלב.

"אחרי לוסיה" הוא סרט קליני. תיעוד מחריד של רוע נעורים מבלי באמת להחריד אותנו. זה כמו שנסתכל על התעללויות אמיתיות באנשים. ליבנו יחמץ מעצם המעשה, אבל לא נרגיש באמת מעורבים כי אנו לא ממש מכירים את הדמויות. כזה הוא "אחרי לוסיה". מעקב קר ואכזרי אחרי דמויות מבלי להתערב.

מה גם שאין לבמאי הזה משמעת עצמית. כמעט כל הסרט בנוי משוטים ארוכים וסטטיים. אבל השוט השלישי בסרט מצולם ממצלמת כתף. למה? לא יודע. כמעט אין קלוז אפים בסרט. הכל מצולם מרחוק. אבל בכל זאת יש אחד. ברגע קריטי אחרי התעללות קשה. טעות. הדגשה של רגע אחד על חשבון האחרים ע"י שבירת דפוס הסגנון שתופס את כל הסרט בעצם מוציאה אותי מהסרט, ועושה את ההיפך. "אה, הנה פתאום יש קלוז-אפ" – חשבתי. במקום להתרכז במה שקורה בסרט, נשלפתי החוצה להשתומם מול האנומליה הסגנונית. אותו הדבר יש לומר מול סצינת פלאש-בק תמוהה המספרת את סיפור התאונה שגרמה למות האם. סצינה שמגיעה משום-מקום, מצולמת כמו צילום חדשות מגורען, תפורה לתוך הסרט בתפרים גסים. סצינה שמפריעה לזרימה של הסרט.

ובכלל, עבודת הארט בסרט הזה דלה. קירות עירומים. תאורה קרה. הבמאי נוקט בטכניקה מכוונת של ניכור. ומכאן ועד לסרט שמתענג על הזעזוע הדרך קצרה. אבל איכשהו הסרט לא עובר את הגבול כאן. יש אסקלציה מדורגת ברמת הזוועות שהדמות הזו עוברת, ולמרות שהבמאי הזה פחדן, ודי נמנע מחלק מהזוועות (סצינת הסקס שמתחילה את כל הסיפור מקוטעת ונראית רק בחלקה, רק את מה ש'מותר' להראות. ובכלל, יש לא מעט סצינות מקוטעות בסרט, שלא ממצות את ההלם הרגשי), בכל זאת, המשחק של הדמות הראשית ושל שאר השחקנים מספיק טוב כדי להעביר את מה שעובר עליהן הלאה. בהתחלה יש כימיה טובה בין כל השחקנים. אח"כ יש גם כימיה, אבל מסוג אחר. אלים.

קשה להמליץ על סרט כזה. זה סרט שחשוב לראות, ומצד שני, קולנועית זה סרט פגום מאוד לטעמי. ובכל זאת, הסרט הזה קיבל לא מעט פרסים ותשומת לב ברחבי העולם לפני כשנתיים. כדאי להכיר בכל זאת גם את הצד הזה של מקסיקו (וכמו ש"שש פעמים" הראה לנו, יש מזה לא רק במקסיקו).

הקרנות נוספות של "אחרי לוסיה"

מחר, ה-07/03, בסינמטק חיפה

וב-11/03 בסינמטק ירושלים

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “שבוע קולנוע מקסיקני: אחרי לוסיה

  1. אני דווקא חשבתי שזה סרט מצויין! הוא חכם, מצמרר, אמין עם משחק מצויין. אני ראיתי את "אחרי לוסיה" כמעט במקביל (שניהם בפסטיבל חיפה) עם "שש פעמים", את המקסכני אהבתי, את הישראלי שנאתי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s